סמכות הסנגוריה הציבורית לייצג אסירים בעתירות אסירים

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

העותר הגיש עתירת אסיר במסגרתה מבוקש להורות למשיב להחזיר את העותר לסבב חופשות בהתאם לקטגוריה בה היה מסווג טרם שהוחלט על עיכוב/הקפאת חופשותיו ממאסר.

במסגרת הדיון בעתירה התעוררה שאלה נפרדת ועניינה בסמכות הסנגוריה הציבורית לייצג את העותר במסגרת עתירה זו. בנוסף התעוררה שאלת זכאות העותר לפטור מתשלום אגרה. שאלות אלו, הקשורות זו בזו, ידונו בנפרד.

העותר, יליד 1975, מרצה עונש מאסר למשך 20 שנים בגין עבירות מין, חטיפה ואיומים. יצוין כי עד היום כבר ריצה כ 19 שנות מאסר. בטרם חל שינוי בקטגוריה אליה היה משויך, היה משולב בסבב חופשות ויצא לכ-160 חופשות סדירות. ביום 20.4.2016 יצא העותר לחופשת תמריץ בת 96 שעות ומאז חזרתו להמשך ריצוי עונשו עוכבו/הוקפאו חופשותיו, זאת בשל העובדה שנפתח נגדו תיק פ"א 220629/16 בגין חבלה גופנית חמורה ותגרה במקום ציבורי. העותר הגיש עתירת אסיר אשר נדחתה בנימוק שהחלטת המשיב תואמת את הוראות פקודת הנציבות וניתנה בהתאם לסמכויות שב"ס (עת"א 45842-11-16, פסק דין מיום 11.12.2016, להלן: "העתירה הקודמת").

כעת טוען העותר במסגרת עתירתו הנוכחית כי מאחר שהסתיימה תקופת העיכוב המרבית הקבועה בפקודת הנציבות 04.40.00, בת 6 חודשים, החלטת המשיב שלא להכלילו בסבב חופשות נגועה בחוסר סבירות קיצוני. כן נטען כי בתגובה לערעור שהגיש על סיווגו המליץ מפקד בית הסוהר המלצה לפיה "האסיר מסווג א' בגין פתיחת תיק פל"א מתאריך 24.05.16 בגין חבלה גופנית חמורה ותגרה במקום ציבורי. אין מניעה לשינוי קטגוריה בכפוף למסמך המצ"ב ולאור זאת שבקרוב עוברים 6 חודשים מפתיחת התיק". נטען כי בחלוף 6 חודשים מיום הקפאת חופשותיו או עיכובן בהתאם לפקודת החופשות, היה על המשיב לשוב ולבחון את עניינו מחדש. על כן, ולאור כך שנציג המשיב אינו מתנגד להחזרת סיווגו של העותר לקטגוריה בה היה מסווג קודם לכן, נטען כי אין כל מניעה להכליל את העותר בסבב חופשות. עתירתו של העותר הוגשה באמצעות עו"ד רומן קלוגרמן אשר מונה לייצג את העותר מטעם הסנגוריה הציבורית, מחוז חיפה.

המשיב הגיש בקשה למחיקת העתירה על הסף בטענה כי ניתנה החלטה בנושא זה רק ביום 11.12.16 במסגרת העתירה הקודמת וכן בטענה כי העתירה הנוכחית הוגשה בטרם מוצה הליך מנהלי. לעניין זה נטען כי העותר לא מיצה את כל אפשרויות הפנייה בעניין זה לשב"ס וכי עתירתו הקודמת של העותר בעניין זהה נדחתה וטרם חלף פרק זמן משמעותי ממועד ההחלטה השיפוטית האחרונה. כן מציין המשיב כי העותר אף הגיש עתירה דומה בחודש אוקטובר 2016 לביהמ"ש המחוזי בנצרת וגם עתירה זו נדחתה בקביעה כי ההחלטה המנהלית מתבססת על הוראה חוקית, נתקבלה כדין ואין להתערב בה. המשיב ציין כי בימים אלו, לאחר בחינת תיק הפ.א. של העותר, הודע לו על ידי תביעות נתניה כי קיימת כוונה להגיש כתב אישום כנגד העותר וכי עומדת לו זכות השימוע. נטען כי לעותר נערך ראיון בו הוסבר לו כי על פי ההחלטה בעתירה הקודמת, לאחר קבלת החלטת יחידת התביעות, הוא רשאי לפנות בבקשה חדשה לשינוי סיווגו, אך העותר טרם פנה בבקשה כזו. לכן נטען כי דין העתירה להימחק על הסף שכן טרם מוצה ההליך המנהלי. כן ביקש המשיב להורות על תשלום אגרה על ידי העותר לאור העובדה כי מצבו הכספי מאפשר לו לשאת בתשלום האגרה ואין להתייחס לעותר זה בשונה מכל אסיר אחר הנדרש לשלם אגרה ללא קשר לייצוג ע"י הסנגוריה הציבורית.

העותר, בתגובתו לבקשה למחיקת העתירה על הסף, דוחה את טענת אי מיצוי ההליכים שהעלה המשיב וטוען כי לאור החלטת ביהמ"ש בעתירה הקודמת הוא פנה לבירור סטטוס הטיפול בתיק החקירה אל יחידת התביעות הרלוונטית ולאחר שהובהר לו כי נשלחה אליו הודעת ידוע, לפי ס' 60א' לחוק סדר הדין הפלילי, העביר פניה בכתב בה פירט את נימוקיו לאי הגשת כתב אישום, נשוא תיק החקירה. נטען כי בד בבד פנה העותר בבקשה נוספת אל נציגי המשיב בבקשה להכללתו בסבב חופשות ושינוי הקטגוריה לקטגוריה אליה היה משויך (ב/2) ערב שינויה לקטגוריה א'. נטען כי תשובת המשיב ניתנה ביום 27.12.16 וממנה עולה כי ממסמך משטרתי בנושא, בשל סטטוס התיק, אין באפשרות משטרת ישראל לדון בשינוי הקטגוריה לגביו בשלב זה ולכן לא אושרה בקשתו. באשר לשוני בין העתירות הקודמות לעתירתו הנוכחית טוען העותר כי עתירתו הנוכחית מתבססת על נסיבות שונות שלא היו קיימות בעת הגשת עתירותיו הקודמות כגון חלוף פרק הזמן המקסימאלי לעיכוב חופשות בהתאם לפקודת הנציבות. באשר לטענות המשיב בדבר תשלום האגרה טוען העותר כי הוא מיוצג על ידי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית וכי מונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית לצורך ייצוגו בהליכים המתקיימים בפני ועדת השחרורים. נטען כי ההליך במסגרתו מיוצג העותר בפני בימ"ש זה הינו הליך הכרוך באופן ישיר בייצוגו בפני ועדת השחרורים ולהחלטת ביהמ"ש בעתירתו עלולה להיות השפעה ישירה גם על ההליכים בפני ועדת השחרורים. כן נטען כי בחינת תדפיס חשבון הקנטינה של העותר מלמד כי לרשותו עומדים כ-400 ₪ בזכות וזאת לאור הפקדות המבוצעות על ידי בני משפחתו לחשבון הקנטינה מעת לעת ולא באופן קבוע או לאור הכספים המגיעים לו בגין תעסוקה במסגרת שב"ס. נטען כי מצבו הכספי, בפרט מקום בו מדובר באסיר אשר מרצה עונשו למעלה מ-18 שנים, לא יכול להיות משווה לאסירים המרצים מאסרים קצרים. העותר טוען עוד כי החלטת ביהמ"ש בדבר הפטור מתשלום אגרה כבר ניתנה ולפיה ביהמ"ש פטר את העותר מתשלום בסך של 76 ₪, כך שהשגת המשיב על החלטה זו שלא על ידי ערעור על ההחלטה אינה במקומה.

בכל הנוגע לטענות המשיב לעניין סמכות הסנגוריה להעניק לעותר ייצוג במסגרת עתירה זו טוענת הסנגוריה הציבורית כי הסנגוריה הציבורית מייצגת אסירים במסגרת עתירות אסירים לפי פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב – 1971 (להלן: "פקודת בתי הסוהר"), בשני מקרים: הראשון – מקום בו ביהמ"ש המחוזי מחליט למנות סנגור לאסיר שהגיש עתירת אסיר ללא ייצוג, זאת מכוח סמכותו הטבועה של ביהמ"ש או על פי פרשנות תכליתית לסעיף 18(ב) לחוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו – 1995 (להלן: "חוק הסנגוריה הציבורית"); והשני – בהתאם להחלטת הסנגוריה הציבורית כרשות מנהלית, זאת כאשר הייצוג בעתירת אסיר נעשה כהליך נלווה להליך עיקרי אחר בו מייצגת הסנגוריה את האדם מכוח זכאות הקבועה בחוק או מכוח החלטת מינוי. הסנגוריה טוענת כי הטעם העומד בבסיס ההכרה בסמכותה של הסנגוריה הציבורית לייצג את לקוחותיה בהליכים נלווים עיקרו בכך שבמסגרת הייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית, מחויב הסנגור הציבורי, ככל סנגור, לפעול למען לקוחו בנאמנות ובמסירות ולהעניק לו את הייצוג הטוב ביותר שביכולתו להעניק. בחלק מן המקרים ייצוג הולם זה מחייב את הסנגור לבצע פעולות אקטיביות לצורך קידום ענייני הלקוח ובכלל זאת להגיש בשמו הליכים נוספים שתכליתם לקדם את עניינו של הלקוח בהליך המרכזי. נטען כי במקרים אלו מחייב הייצוג ההולם כי הסנגוריה הציבורית תייצג את לקוחותיה גם בהליכים נלווים להליך העיקרי כאשר יש בהם לתרום לקידום הטיפול בו, זאת כסמכות המצויה בגדר שיקול הדעת של הסנגוריה הציבורית כרשות מנהלית, המוקנה לה מכוח מינוייה לייצג את האדם בהליך העיקרי.

הסנגוריה הציבורית טוענת כי סמכות וחובה זו להחליט על ייצוג לקוחותיה בהליכים נלווים להליך העיקרי קיימות לא רק באשר להליך המתנהל בפני ועדת השחרורים, אלא ביחס לכל הליך עיקרי שבו מייצגת הסנגוריה הציבורית, בין על פי מינוי של בימ"ש ובין על פי זכאות שבדין שאינה טעונה מינוי של בימ"ש. נטען כי הסנגוריה נוהגת בסמכות זו באחריות רבה ובשיקול דעת ועושה שימוש בסמכות זו רק במקרים המתאימים המצדיקים זאת, כאשר כל מקרה נבחן לגופו. נטען כי חשוב לשמר את עצמאות הסנגוריה הציבורית בגיבוש אסטרטגיית ניהול ההליך המוביל ובבחירה לנקוט בהליכים שיש בהם כדי לקדם את הייצוג בו. הסנגוריה טוענת כי במקרה דנן מונתה בשנת 2011 על ידי ביהמ"ש המחוזי בנצרת לייצג את העותר, המרצה מאסר למשך 20 שנים, בהליך בפני ועדת השחרורים, ומאז מייצגת היא את העותר בהליך האמור. במסגרת זו, ועל מנת לשרת את ייצוגו של העותר במסגרת ההליך בפני ועדת השחרורים, סברה הסנגוריה הציבורית, בהתאם לשיקול הדעת המוסדי הנתון לה, כי מן הראוי לייצג את העותר אף בעתירה הנוכחית, שעניינה יציאתו של העותר לחופשות, נושא שיש לו השלכה על ההליך בפני ועדת השחרורים. נטען כי הכרעה זו הינה בלב שיקול הדעת העצמאי הנתון לסנגוריה הציבורית במסגרת הייצוג ההולם של לקוחותיה ומהווה הגשמה ראויה ומלאה של מינוייה לייצג את העותר במסגרת ההליך העיקרי.

המשיב טוען כי הסנגוריה טעתה כאשר נתנה ייצוג לעותר שכן ייצוג בעתירת אסיר אינו כלול בשירותים המוסדרים בחוק הסנגוריה הציבורית. כן נטען כי העובדה שבהליך בפני ועדת שחרורים אסיר זכאי לייצוג מכוח סעיף 18 לחוק הסנגוריה הציבורית איננה מקנה לעותר זכות אוטומטית להיות מיוצג בכל עתירה מנהלית אחרת שאין הוא זכאי לה על פי חוק הסנגוריה הציבורית. נטען כי לא ברור מהיכן הסנגוריה שואבת את הסמכות לייצג את העותר ולכן לא ידוע גם אם נבחן הפן הכלכלי. נטען כי אין מדובר פה בשאלה שמעלה נושא משפטי המצריך ייצוג ואין פה החלטה חדשה שעליה ניתן לעתור ולכן אין בסיס לעתירה. המשיב טוען כי ייצוג אסירים בעתירות אסירים לפי סעיף 62א' לפקודת בתי הסוהר איננו מסוג העניינים בהם הסניגור הציבורי מוסמך להורות על מינוי סנגור ציבורי והסמכות נתונה לביהמ"ש בלבד, הרשאי במקרים מתאימים ומיוחדים להורות על מינוי סנגור ציבורי, זאת ביוזמתו או לבקשת העותר. נטען כי מדובר בעתירה הנוגעת להטבה של חופשה ואינה עוסקת בהגנה על זכות אדם מוקנית. כן נטען כי העותר, המרבה להגיש עתירות בעצמו לביהמ"ש, מבקש לערוך מקצה שיפורים להחלטות שניתנו, כאשר הפעם הינו מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית וזאת בחסות הקופה הציבורית, במקרה בו אין מקום להתיר ייצוג כאמור. נטען כי לא היה מקום במקרה זה ליתן ייצוג ציבורי לעותר כסמכות נלווית להחלטה על מתן ייצוג בוועדת שחרורים (משנת 2011).