סמכות בית הדין הרבני לדון בנושאי משמורת והסדרי ראייה לאחר גירושי ההורים

הבקשה - "בקשה דחופה", כך בכותרתה, להעברת קטינות לאזור המרכז. הבקשה הוגשה במעמד צד אחד ע"י האב. תגובת המשיבה, היא האם, התקבלה ביום 23.7.06. עם קבלת תשובת המשיבה בקשתי את תגובת המבקש לטענת היעדר הסמכות שנטענה בגוף התשובה. תגובת המבקש התקבלה ביום 26.7.06.

הבקשה הוגשה במסגרת תמ"ש 16716/02 , תובענה שעניינה "הסדרי ראייה" של הקטינים שהוגשה ע"י האב (המבקש בענייננו). התובענה הוגשה ביום 9.7.06 וטרם הוגש בה כתב הגנה מטעם האם.

בתגובתה של המשיבה/האם לבקשה שהתקבלה ביום 23.7.06 טוענת היא להיעדר סמכותו העניינית של בימ"ש זה להידרש לבקשה בפרט ולתובענה בכלל. לטענתה הסמכות בעניין זה (משמורת והסדרי ראיית הילדים) נתונה בפני ביה"ד הרבני האזורי בטבריה, שם מנהלים בני הזוג הליכים בעניינים אלו.

 המבקש לא חולק על הטענה כי בני הזוג מנהלים כיום הליכים הנוגעים לענייני משמורת וראיית הקטינות בביה"ד הרבני אלא לטענתו נושאים אלו לא נידונו בבית הדין הרבני " לפני שבני הזוג התגרשו, ולפיכך אין לבית-הדין הרבני סמכות עניינית לדון בכל נושא משמורת וראיית הבנות". לטענת המבקש, לאור בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם) (להלן "בג"ץ סימה אמיר"), שניתן לאחרונה,נעדר בית הדין הרבני, ככלל, סמכות לדון בענייני המשמורת והסדרי הראייה, ככל שאלו התנהלו לראשונה לאחר הגירושין ומכאן לדידו " כל מה שאירע בבית הדין עד כה הנו בבחינת VOID " (ס' 2 לתגובה לתגובת המשיבה. על תזה זו חוזר המבקש אף בס' 3 לתביעתו).

על מנת להידרש לבקשה שבפני לגופא עליי לבחון תחילה טענה זו, שעניינה סמכותו העניינית של בית משפט זה להידרש לענייני המשמורת והסדרי הראייה בנסיבות עסקינן.

ד י ו ן

אין מחלוקת כי בין הצדדים התנהלו הליכים בענייני משמורת הילדות והסדרי הראייה בבית הדין הרבני לאחר גירושיהם.

המבקש ציין בתביעתו (במסגרתה הוגשה בקשה זו) כי הוא זה שיזם את העלאת ענייני משמורת הילדות והסדרי הראייה שנקבעו בהסכם הגירושין (שאושר גם הוא בפני ביה"ד) ולטענתו הופרו ע"י המשיבה בפני ביה"ד (ס' 2ב לכה"ת). התובע אף מציין, כי " בית הדין הנכבד נכנס לעובי הקורה, נתן מספר החלטות בעניין, מינה פסיכולוגית קלינית, הד"ר נעמי כהן על מנת שתחווה דעתה, ואף הטיל סנקציות על הנתבעת..." (ס' 2ב לכה"ת). עוד מציין התובע, כי בעקבות החלטות ביה"ד החלו הסדרי הראייה להתקיים כסדרם (ס' 2ג לכה"ת) וכי ערעור הנתבעת על החלטת ביה"ד האזורי נדחה ע"י ביה"ד הרבני הגדול (ס' 2ד לכה"ת) וזה האחרון אף קבע כי על ביה"ד האזורי לקבוע הסדרי ראיה נאותים עד לחנוכה (ס' 2ד' לכה"ת).

משכך נשאלת השאלה על מה ולמה סבור ב"כ התובע, כי הסמכות בעניינים אלו עודנה מסורה לבימ"ש זה? תשובה לכך מצינו בס' 3 לכה"ת:

"עתה, לאור פסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון, התברר לתובע, כי מבחינה משפטית לא הייתה לבית-הדין הסמכות העניינית לדון בנושא משמורתן והסדרי ראייתן של הבנות וראה בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם). מסתבר כי עצם ניהול ההתדיינות בנושא ראיית הבנות בפני בית-הדין הרבני הייתה מוטעית מדעיקרא, ובית הדין היה משולל סמכות עניינית לדון בתובענה, חדשה לגמרי, בנושא אשר מעולם לא הובא בפניו ערב הגירושין."

האמנם צודק ב"כ התובע בטענתו כי מבג"ץ סימה אמיר נלמדת ההלכה כי ביה"ד נעדר סמכות עניינית לדון בנושא משמורת והסדרי הראייה של הילדים לאחר גירושי ההורים?

חבל כי ב"כ התובע לא טרח לפרש או לצטט את הקטע הרלוונטי מבג"ץ סימה אמיר ממנו לומד הוא את ההלכה האמורה, כשם שטרח לצרף לכה"ת את החלטות ביה"ד הרבני האזורי והגדול בענייני המשמורת, החלטות שלדידו הינן בטלות מעיקרן וזאת לאור אותה ההלכה.

עם כל הכבוד, מבג"ץ סימה אמיר לא נלמדת ההלכה אליה מכוון ב"כ התובע. שאלה זו נשארה בצריך עיון ובג"ץ לא נדרש לה כלל בפסק-דינו:

" הוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין מעלה שאלה האם ניתן להקנות סמכות בהסכמה לבית הדין לדון בענין הכלול בסמכותו המקבילה לאחר השלמת הגירושין, או שמא מוגבלת סמכותו על פי הוראה זו רק לעניינים שבסמכותו העניינית המקבילה, העולים בהקשר לנישואין ועובר לגירושין, עד להשלמתם, אך לא לאחריהם. תהא אשר תהא התשובה לשאלה זו, מכל מקום, נהיר הוא כי, בכל מקרה, הסמכות העניינית על פי סעיף 9 מוגבלת לעניינים המנויים בו בלבד, קרי: ענייני "מעמד אישי" כהגדרתם בדבר המלך או בפקודת הירושה. במחלוקת שאינה נוגעת לגדר עניינים אלה, גם הסכמת הצדדים לא תועיל להקנות סמכויות שיפוט לבית הדין (שיפמן, שם, כרך א', עמ' 37; פלונית, שם, עמ' 812). כח ההתנייה של הצדדים מוגבל אך לעניינים שהחוק הגדירם (בש"א 358/89 זלוטי נ' זלוטי, פד"י מג(4) 41, 42; פורת, שם, עמ' 510).

(ס' 24 לפסה"ד).

בג"ץ אף ביאר את הסיבה למה אין מקום להידרש לסוגייה זו. בבג"ץ סימה אמיר העניין שבמחלוקת היה עניין רכושי (ומכאן שאינו בגדר ענייני המעמד האישי  המנויים בסימן 51 לדבר המלך ) וזאת להבדיל מענייני המשמורת והסדרי הראייה (שהינם בגדר ענייני אפוטרופסות - המנויים בסימן 51 לדבר המלך ). הוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (התשי"ג-1953) (להלן: "חשבד"ר") המקנה לבית הדין הרבני סמכות לדון בהסכמת הצדדים מוגבלת רק לענייני המעמד האישי המנויים בסימן 51 לדבר המלך במועצתו.

בג"ץ סימה אמיר לא קבע ולא התיימר לקבוע דבר לעניין סמכותו (או היעדר סמכותו) של ביה"ד הרבני להידרש בהסכמה מכח ס' 9 לחשבד"ר באשר לענייני המעמד האישי המנויים בסימן 51 לדבר המלך - בין לפני הגירושין ובין לאחריהם.  לכל היותר נותרה סוגייה זו בצריך עיון.

נימוקי ב"כ המבקש לא הצביעו על כל טעם אחר לטענתו, כי ביה"ד נעדר סמכות לדון בענייני המשמורת והסדרי הראייה(מלבד כאמור בג"ץ סימה אמיר שעליו בלבד סומך הוא את ידיו).

אשר על כן, איני יכול להיעתר לבקשה זו ולדון בה לגופא. הסמכות העניינית לדון בבקשה זו (כמו גם התובענה שבמסגרתה הוגשה) היא בידי בית הדין הרבני שדן (ואף פסק) בענייני משמורת והסדרי הראייה.