סמכות ביה"ד הרבני לדון בתביעה לביטול הסכם ממון שאושר ע"י בימ"ש למשפחה

1. בפניי בקשה כי אמנע מלדון בתובענה שבכותרת באשר הסמכות לדון בה מסורה לבית הדין הרבני.
2. הבקשה מעוררת את השאלה, האם מכח הסכמת המשיבה יכול בית הדין הרבני לרכוש סמכות לדון בתביעה לביטול הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה?

העובדות הצריכות לענין

3. ביום 13.2.1997 אישר בית המשפט לענייני משפחה הסכם ממון עליו חתמו הצדדים (להלן: "ההסכם").
4. משפרץ סכסוך בין הצדדים, הגישה המשיבה (בין היתר) ביום 10.2.2011 את התובענה דנן לביטול ההסכם וכן תביעה לפסיקת מזונות ילדי הצדדים (להלן: "תביעת המזונות").
5. קודם לכן, ביום 7.2.2011 הגיש המבקש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, בה נטען כי אין למשיבה זכויות בבית מגורי הצדדים לנוכח הוראות ההסכם.
6. עוד הגיש הבעל לבית המשפט לענייני משפחה תביעת משמורת והסדרי ראיה וכן תביעה לסילוק ידה של המשיבה ושל בנה מנישואין קודמים מבית מגורי הצדדים (להלן: "תביעת הפינוי")
7. ביום 14.2.2013 החליט בית הדין הרבני, כי "תביעת הגירושין כנה וכי ענייני הרכוש והמזונות נכרכו כדין ובכנות ולכן הסמכות לדון בנושאים שנכרכו בתביעת הגירושין מסורים לסמכותו  ביה"ד ".
8. ביום 5.11.2013 הגישה המשיבה לבית הדין הרבני "תביעה לביטול הסכם ממון" בטענות חוזיות בעליל (עושק, טעות, הטעיה, מרמה וחוסר תום לב – סעיף 16 לתביעה).
9. ביום 7.5.2014 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תביעת המזונות ותביעת הפינוי יועברו לדיון בפני בית הדין הרבני, תוך שהם מטעימים כי הדבר נעשה "לנוכח העובדה כי כל התיקים האחרים המתנהלים בין הצדדים כבר הועברו לביה"ד הרבני. הצדדים מעוניינים כי ביה"ד הרבני ידון במכלול התיקים שביניהם.". משכך, הורה בית המשפט על העברת תביעת הפינוי ותביעת המזונות לדיון בפני בית הדין הרבני.
10. בשלב מסויים חלקה המשיבה על סמכות בית הדין לדון בנושא ביטול ההסכם ואף ביקשה למחוק את תביעתה לביטולו. ביום 9.11.2014 החליט בית הדין לדחות את טענות המשיבה לענין סמכותו העניינית וקבע כי "הסמכות לדון בתביעת ב"כ הבעל לאכיפת הסכם הממון נתונה לביה"ד ". ביום 1.12.2014 דחה בית הדין הרבני את עתירת המשיבה למחוק את תביעתה לביטול ההסכם וקבע לאמור: "הנידון של ביטול הסכם הממון נתון לסמכותו של ביה"ד הרבני".

טענות הצדדים

1. המבקש טוען, כי מכח הסכמת הצדדים כמו גם מכח החלטות בית הדין הרבני, מוקנית לו הסמכות לדון בנושא ביטול ההסכם. עוד טוען המבקש כי התנהלותה של המשיבה לוקה בחוסר תום לב וכי היא מנועה מלטעון כנגד סמכות בית הדין הרבני.
2. המשיבה טוענת, כי לנוכח ההלכה הפסוקה לפיה רק לערכאה שאישרה הסכם יש סמכות לבטלו, לא יכול בית הדין הרבני לרכוש סמכות עניינית בכגון דא.

דיון והכרעה

3. הלכה ידועה היא, כי הסמכות לבטל או לשנות הסכם ממון מסורה לערכאה שאישרה את ההסכם לכתחילה ולה בלבד ("סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע, כי הסכם ממון טעון אישור של בית-משפט מחוזי או של בית הדין הדתי שלו סמכות בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג, וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.           
   
   
   
   
   
   פירושם של דברים הוא, כי על השינוי להיערך באותה דרך בה נערך ההסכם מעיקרו, והסכם שאושר בבית משפט מחוזי, גם שינויו צריך שייערך לפני אותו בית-משפט, ואין להתרוצץ בין הערכאות, לאשר הסכם במקום אחד ולשנותו במקום אחר." – ע"א 394/88 מאייר נ. מאייר, פד"י מד (2) 471, להלן: "פרשת מאייר", בג"צ 6103/93 סימה לוי נ. בית הדין הרבני הגדול, פד"י מח(4) 591, 605,להלן: "פרשת לוי" בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים – פורסם במאגרים, להלן: "פרשת אמיר").
4. שמע מינה, מכח כריכת ענייני הרכוש לתביעת הגירושין לא יכול בית הדין הרבני לרכוש סמכות לדון בנושא ביטול ההסכם וממילא החלטת בית הדין הרבני כי כריכת ענייני הרכוש נעשה בכנות וכדין אין בה כדי להקנות סמכות.
5. דא עקא, המשיבה עצמה הגישה תביעה לביטול ההסכם לבית הדין הרבני ולאחר מכן גילתה את דעתה כי רצונה שכל התובענות ידונו בפני בית הדין הרבני (הגם שפורמלית נותרה התביעה לביטול ההסכם תלויה ועומדת בפני בית משפט זה).
6. ברי כי הגשת תביעה לבית הדין הרבני מהווה הסכמה מדעת לסמכותו של בית הדין הרבני לדון בנושא התביעה, וממילא עולה השאלה האם הסכמתה של המשיבה לסמכות בית הדין הרבני די בה כדי להקנות לו סמכות לדון בנושא ביטול ההסכם שאושר בבית המשפט לענייני משפחה?
7. התשובה לקושיה זו ניתנה עוד בפרשת מאייר, בה עלתה השאלה כלום יכול בית הדין הרבני לבטל בהסכמת הצדדים הסכם שאושר בבית המשפט המחוזי. הנשיא שמגר השיב לקושיה זו בשלילה רבתי, לאמור:"... בית הדין הרבני לא היה מוסמך לבטל את פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי. אין לו סמכות לכך, והדבר אף אינו מקובל ביחסים שבין הערכאות השיפוטיות".
8. ההלכה לענין זה סוכמה בפרשת לוי לאמור: "הכלל הרחב הוא - ובו תחנת המוצא לכל הדיון כולו - כי שאלת סמכותו העניינית של גוף שיפוט להידרש לנושא המובא לפניו לדיון ולהכרעה, הינה שאלה-ראשה, ובתי המשפט הקפידו ומקפידים בה ביתר...שיטת המשפט רואה בחומרה פעילותו של גוף שיפוט אל מעבר לגדרים שהדין הציב... אכן, בהיעדר סמכות אף הסכמת הצדדים אין בה כדי להועיל....מקום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות שהחוק אינו מעניק לו; החוק הוא שנתן והחוק הוא שיקבע וייקח. ואם הסכמה מפורשת אין בה כדי להעניק סמכות - ונזכור שסמכות היא אבן-הראש הסכמה מכללא והשתק ומניעות לא כל שכן שאין בכוחם להעניק סמכות. השתק ומניעות וויתור עשויים לשמש תחליף להסכמה, אך אין בכוחם לכסות על חוסר סמכות." (ההדגשה לא במקור).
9. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפרשת אמיר לאמור: "סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה. כך, למשל, הבחין החוק, לענין תוקפה של הסכמת הצדדים, בין חלוקת סמכויות עניינית לחלוקת סמכויות מקומית בין ערכאות שיפוט. הוא נכון להכיר, בתנאים מסוימים, בהסכמת הצדדים כמקור מוכר לשינוי סמכות מקומית שנקבעה. בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כי בהינתן קיומו של  הסכם בין בעלי דין על מקום שיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום. הגמישות היחסית בענייני הסמכות המקומית, והנכונות להכיר בהסכמת הצדדים כמקור לסמכות כזו נובעת כל כולה מהחוק, ושואבת כוחה מהוראותיו. לא כך הוא לגבי הסמכות העניינית. דרך כלל, אין החוק מכיר בכוחה של הסכמת בעלי הדין לשנות מכללי הסמכות העניינית, כפי שעוצבו בחקיקת המדינה... ערכאות השיפוט למיניהן לא הוסמכו על פי הדין בהסמכה כללית לדון ולהכריע מכח הסכמת הצדדים בעניינים שאינם כלולים במסגרת סמכותם העניינית, בין כבוררים ובין בדרך אחרת. משלא הוקנתה להם סמכות כזו, ממילא היא נשללת ואינה קיימת." (ההדגשה לא במקור).
10. אמור מעתה: ביודענו כי תביעה לביטול ההסכם מצויה בסמכותו היחודית של בית המשפט לענייני משפחה שאישר את ההסכם, ממילא לא יכול בית הדין הרבני לרכוש סמכות בנושא זה, אף לא מכח הסכמת הצדדים.
11. ההלכות דלעיל חלות בנדוננו ביתר שאת כאשר הסמכות הנטענת גוררת אחריה אפשרות לפיה בית הדין יורה על ביטול מעשה שיפוטי שיצא מלפני בית המשפט לענייני משפחה, תוצאה שמערכת היחסים התקינה בין ערכאות איננה יכולה להשלים עימה וסותרת את ההלכה הפסוקה, כמפורט לעיל.
12. משכך, עולה השאלה האם החלטתו של בית הדין הרבני כי הוא מוסמך לדון בנושא ביטול ההסכם, יש בה כדי לשנות מהמסקנה דלעיל, לנוכח ההלכה שנקבע בבג"צ 8497/00 (פייג-פלמן נ. פלמן – פורסם במאגרים, להלן: "פרשת פלמן"), לאמור: "כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, הרי ככלל, על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות-שיפוטה בעניין, ועליה להימנע מדיון בתביעת הרכוש שהוגשה בפניה. זאת, על-מנת שהטענות כנגד החלטת הערכאה הראשונה בנוגע לסמכותה, תתבררנה בדרך של ביקורת ישירה - אם בהליך של ערעור ואם בהליך של עתירה, על-פי סדרי הדין הנוהגים בשיטתנו."?

3. לטעמי התשובה לקושיה דלעיל הינה בשלילה, והטעם לכך מובא בפרשת פלמן עצמה בה נקבע, כי הכלל לפיו ימנע בית המשפט לענייני משפחה מלדון בנושא אשר בית הדין הרבני הכריע כי הוא מצוי בסמכותו (ולהיפך), איננה חלה מקום בו על פני הדברים נהיר כי החלטת בית הדין הרבני ניתנה תוך חריגה מסמכות ("מקרה אחר בו יתקיים "טעם מיוחד" כאמור, הוא כאשר ברור וגלוי על-פני הדברים, כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות, שבעטים הכרעתה בטלה. כך למשל, כאשר ההכרעה לעניין הסמכות ניתנה תוך חריגה ברורה מכללי הצדק הטבעי, מן הסוג המביא לבטלותה של ההכרעה. או למשל, כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון- תביעת ילד למזונותיו), ואף-על-פי-כן קבע בית-הדין הרבני כי בסמכותו לדון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת-הגירושין. במקרה זה, החלטתו של בית-הדין לוקה בפגם שיש בו כדי להביא לבטלותה (ראו: בר"ע  120/69 שרגאי ואח' נ' שרגאי, פ"ד כג ( 2) 171, 176; ע"א  404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כה ( 1) 373, 377-378). רק במקרים חריגים ומצומצמים כגון אלה, מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק כי הערכאה השנייה תיזקק לטענות הנוגעות לסמכותה לדון בתביעה שבפניה, על-אף קיומה של הכרעה סותרת בנוגע לסמכות (השוו: בד"מ  1/81 נגר הנ"ל, בעמ'  400; ע"א  680/84 שני נ' שני, פ"ד לט ( 2) 444, 447)."). 
4.   בנדוננו, וכמבואר לעיל, בית הדין הרבני לא יכול בשום מקרה לרכוש סמכות לדון בעתירה לביטול ההסכם שאושר בבית המשפט לענייני משפחה ומשכך, החלטתו כי הנושא מצוי בסמכותו מהווה, על פניה ובכל הכבוד הראוי, חריגה מסמכות.          
   משכך, מתקיים בנדוננו המקרה החריג בו לא חלה ההלכה שנקבעה בפרשת פלמן ובית המשפט לענייני משפחה איננו מצווה להמנע מלדון בתביעה דנן, למרות החלטת בית הדין הרבני בנושא הסמכות.
5. אשר על כן, דין הבקשה להדחות.
6. בשולי הדברים אך לחלוטין בליבתם, יש לראות בחומרה את התנהלותה של המשיבה, אשר גרמה במעשיה לאנדרלמוסיה המשפטית שהולידה את הצורך להגיש את הבקשה דנן. המשיבה הגישה הליכים סותרים בשתי ערכאות תוך יצירת מצג מטעה וגרמה להכשלת בית הדין הרבני והמבקש כאחד. המדובר בהתנהלות חסרת תום לב, שמקומה לא יכירנה במערכת משפט מתוקנת ומצדיקה להשית על המשיבה הוצאות משפט.

7. סופו של דבר, הבקשה נדחית ואני מחייב את המשיבה לשלם למבקש הוצאות משפט בגין בקשה זו בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום,  ג' טבת תשע"ה, 25 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.