1. עניינו של הערעור המונח בפני הוא: סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לבטל צו ירושה שהוצא בפני בית הדין השרעי, בטענה שהצו הנ"ל הוצא ללא קבלת הסכמה מפי כל הנוגעים בדבר - בהתאם לסעיף 155 (א) לחוק הירושה תשכ"ג - 1963 (להלן: "
חוק הירושה").
2. להלן יפורטו עובדות המקרה השייכות לענייננו:
המערערת הינה בתה של המנוחה ע, אשר נפטרה ביום 30.12.94 בירושלים (להלן: "המנוחה"). המנוחה הותירה אחריה בת אחת (להלן: "המערערת") ושני בנים (להלן: "המשיבים").
ביום 27.8.97 ניתן
בבית הדין השרעי צו ירושה בגין עיזבון המנוחה.
במהלך שנת 2004 פנתה המערערת למשרדי
הרשם לענייני ירושה בירושלים, וביקשה להגיש בקשה לצו ירושה בגין עיזבון המנוחה, מאחר ולטענתה לא נתנה את הסכמתה לסמכות בית הדין השרעי עובר לבקשה, ועל כן הצו שניתן בבית הדין כלל אינו תקף.
ביום 4.3.04 החזירה מזכירות הרשם לענייני ירושה את הבקשה למערערת מבלי שנפתח כלל תיק. המזכירות טענה כי אין באפשרותה לפתוח תיק נוסף של בקשה לצו ירושה, נוכח קיומו של צו ירושה בבית הדין השרעי בגין אותו עיזבון. לאחר דין ודברים שנוהלו בין ב"כ המערערת ובין ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, עוה"ד ציפי סלומון, הודיעה עוה"ד סלומון את עמדתה, כי משנתן בית הדין השרעי צו ירושה בגין עזבונה של המנוחה בנדון, אין מקום לפתיחת תיק בקשה לצו ירושה אצל הרשם לענייני ירושה. לטענתה, לא ניתן להוציא צו ירושה נוסף לגבי אותו עיזבון מבלי לבטל את הצו הראשון, ועל כן יש לפנות
ראשית לבית הדין השרעי בבקשה לביטול הצו.
3. על החלטה זו מגישה המערערת את הערעור שבפנינו. אם כי מדובר בערעור על החלטת הרשם, מופיעים כמשיבים הזוכים לפי צו הירושה השרעי, מאחר ומטרת הערעור אינה רק להפוך את החלטת הרשם אלא גם תוך כדי כך לבטל את צו הירושה השרעי ללא דיון נוסף בבית הדין הנ"ל, דבר אשר כמובן יפגע בזכויותיהם של המשיבים.
טענות הצדדים:
4. לטענת המערערת, טעה כבוד הרשם עת דחה על הסף את בקשתה למתן צו ירושה. לטענתה, צו הירושה ניתן על ידי בית הדין השרעי בחוסר סמכות נוכח היעדר הסכמת המערערת לסמכותו של בית הדין, ועל כן הינו בטל מעיקרו (void). בנסיבות אלה, ובהיעדר צו ירושה תקף, טוענת המערערת, כי בידה הזכות לפנות לרשם בבקשה למתן צו ירושה. המערערת מסתמכת בערעורה עלעז' (ת"א) 1900/02
כץ נ' פלטנר (לא פורסם, מופיע במאגר "נבו"), בו נקבע בין היתר:
המסקנה היא, כאמור לעיל, כי צו קיום הצוואה ניתן מלכתחילה בחוסר סמכות ולפיכך הוא בטל. לפיכך, וכפי שיש לנהוג בכל מקרה שבו טרם ניתן צו ירושה/צו קיום צוואה, על צד מעוניין לפנות לרשם העזבונות בבקשה למתן צו מתאים (תקנה 13 לתקנות הירושה התשנ"ח - 1998). במידת הצורך יעביר הרשם את הדיון לבימ"ש זה.
5. לטענת המשיבים 1-2, יש לדחות את הערעור על הסף מחמת הטעמים המקדמיים הבאים: ראשית, לטענתם, דין ההליך להתברר במסגרת עתירה לבג"ץ כנגד פעולות הרשם, ולא בדרך הגשת ערעור לבית המשפט לענייני משפחה על החלטתו. שנית, לטענתם, דין הערעור להדחות לאור העובדה שההליך לא נפתח בהתאם לתקנות המחייבות כי ערעור יוגש בצירוף עיקרי טיעון ותיק מוצגים. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי בית המשפט לענייני משפחה הינו חסר סמכות לדון בערעור ולקבוע כי צו הירושה שניתן בבית הדין השרעי אינו תקף, שכן הסמכות לדון בביטול הצו נתונה לבית הדין השרעי בלבד, מאחר והוא הוציא את הצו המקורי. כמו כן לטענתם, צו הירושה ניתן בהסכמה. שכן, חזקה היא כי צו ירושה שניתן בבית הדין השרעי, ניתן בהתאם להוראות סעיף 155(א) לחוק הירושה (היינו: שבית הדין עשה זאת בהסכמת כל הנוגעים בדבר). הראיה לכך היא העובדה שהמערערת פנתה לרשם לענייני ירושה רק לאחר שמונה שנים ממועד הוצאת הצו המקורי, וזאת, רק בשל סכסוך משפחתי שפרץ בינה לבין המשיבים.
6. על אף שהמערער לא ציין את ב"כ היועמ"ש לממשלה או את הרשם לענייני ירושות כצד בערעור, התבקשה תגובת ב"כ היועמ"ש לממשלה, מאחר והערעור אינו מופנה רק נגד המשיבים אלא גם כנגד הרשם. לטענת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, דין הערעור להידחות על הסף ולו מן הטעם שלא ניתנה כל החלטה
פורמאלית מאת הרשם לענייני ירושה בגין עיזבונה של המנוחה, וכל שיש בפנינו הוא תכתובת מזכירותית בלבד. לגופו של עניין, טוענת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי הסמכות לביטול או תיקון של צו ירושה נתונה לערכאה אשר נתנה את הצו מלכתחילה. אי לכך, היה על המערערת לפנות לבית הדין השרעי בבקשה לביטול או תיקון הצו. לאחר מיצוי כל ההליכים בבית הדין השרעי על ערכאותיו השונות תוכל המערערת לפנות גם לבג"ץ, אשר הוא ורק הוא בלבד המוסמך להכריע בשאלת סמכותו של בית הדין השרעי ליתן את הצו.
דיון:
7.
טענות מקדמיות
8. בענייננו סבור אני כי אין ממש בטענתה של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, לפיה, לא קיימת למערערת אפשרות ערעור נוכח העדרה של החלטה פורמאלית מאת הרשם לענייני ירושה. ההחלטה מיום 4.3.04, בה נקבע כי לא ניתן לפתוח את התיק הינה החלטה פורמאלית דיה על מנת שניתן יהא לערער עליה בפני בית המשפט. כמו כן לא ראיתי כי יש בטענותיהם של המשיבים כדי לדחות את הערעור על הסף. אין חולק כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בערעור על החלטת הרשם לענייני ירושה, וזאת מכוח תקנה 46 לתקנות הירושה, התשנ"ח - 1998. כמו כן לאור העובדה שהמערערת הגישה עיקרי טיעון מטעמה, אין ממש בטענתם הנוספת של המערערים.
לגופו של עניין
:
9. המערערת בטיעוניה מסתמכת על סעיפים 155(א) ו - (ו) לחוק הירושה, לפיהם, לבית הדין הדתי, ובכללו בית הדין השרעי, הסמכות ליתן צו ירושה ביחס לעיזבונו של המנוח רק אם ניתנה לכך הסכמת כל הנוגעים בדבר. הלכה פסוקה היא כי במקרה בו ניתן צו בהיעדר הסכמה, הרי שצו כזה הינו משולל כל תוקף (וראה לעניין זה בג"ץ 673/89
משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594 וכן בג"ץ 4122/02
גרוני נ' בית
-הדין הרבני הגדול ירושלים, פ"ד נ"ז(1) 537). המערערת טוענת כאמור כי לא נתנה את הסכמתה להוצאת הצו המקורי בבית הדין השרעי. ואולם, השאלה שעלינו לבחון ראשית היא מהי הדרך הראויה לבירור טענותיה של המערערת:
10. סעיף 72 לחוק הירושה עוסק בתיקון וביטול של צווי ירושה. על פי הוראות הסעיף רשאי בית המשפט או הרשם לענייני ירושה,
כל אחד מהם לגבי צווים שנתן, לתקן או לבטל צווים שניתנו, וזאת בכפוף לסייגים המפורטים בסעיף. נמצאנו למדים כי את הבקשה לתיקון או לביטול יש להגיש
לערכאה אשר נתנה את הצו
מלכתחילה
, והיא המוסמכת לדון בבקשה.
11. ההיגיון העומד מאחורי הלכה זו הינו עיקרון כיבוד הדדי של הערכאות והעובדה שלערכאה שנתנה את צו הירושה מלכתחילה, יש את מלוא הנתונים הנדרשים על מנת שזו תוכל לברר את הסוגיות השנויות במחלוקת בעניין צו הירושה שניתן. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בענייננו כאשר ביסוד הבקשה לביטול הצו עומדת שאלה עובדתית, היינו: האם ניתנה או לא ניתנה הסכמה קודם לניהול ההליך בבית הדין הדתי.