סמו ירוחם שיווק בע"מ נ' פלאפון תקשורת בע"מ

פסק דין

א. רקע:

התובעת, חברת סמו ירוחם שיווק בע"מ (להלן: התובעת), הינה חברה בבעלותם של בני הזוג, ירוחם סמו ואשתו סימה. מר סמו מנהל את עסקי החברה בפועל. אחד מתחומי העיסוק של החברה, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, היה מתן שירותי רט"ן (רדיו טלפון נייד), בתחום התקשורת הסלולארית. תחום עיסוק זה, בוצע על ידי התובעת באמצעות התקשרות עסקית לאספקת השירותים דלעיל שנקשרה בין התובעת לבין חברת פלאפון תקשורת בע"מ (להלן: הנתבעת).

ההתקשרות העסקית הראשונה בין הצדדים החלה עוד בשנת 1992, אז סופקו לתובעת שירותים סלולאריים לשימושה ולצרכיה בלבד. במהלך השנים, מערכת היחסים בין הצדדים צמחה והתרחבה.

בשלב זה, התובעת החלה לשמש כמעין סוכנת עצמאית, שהציעה גם ללקוחות מטעמה, שירותים סלולאריים. קווי הטלפון הניידים ושירותיהם הוזמנו בפועל על ידי התובעת מהנתבעת. התובעת שילמה לנתבעת את חיובי הקווים המוסכמים בין הצדדים וגבתה מלקוחותיה, אשר החזיקו את הקווים בפועל, תשלומים בעבורם.

הרווחים אותם הפיקה התובעת היו תולדה של ההפרשים שבין עלות רכישת המכשירים והשירותים הסלולאריים השונים על ידיה מידי הנתבעת (בתעריף שסוכם ביניהם), לבין התמורה המוסכמת שהתובעת גבתה עבור אותם השירותים מלקוחותיה, בתעריף יקר יותר.

לאורך תקופת ההתקשרות, הוסדרו היחסים בין התובעת לנתבעת, במסגרת הסכמי התקשרות מתחדשים מעת לעת, שנקשרו בין התובעת (באמצעות מר סמו) לבין הנתבעת (באמצעות נציגי מכירות ושירות שונים, מטעמה). ככל שהתובעת הרחיבה את מספר הקווים והשירותים שהיא הזמינה מהנתבעת, היא בקשה לקבל תנאים משופרים יותר.

בהסכם האחרון בין הצדדים, שהוגדר כ-"הסדר לשיתוף פעולה הדדי", אשר נחתם בין הצדדים במחצית שנת 2001, הוענקו לתובעת הטבות שונות ברכישת מכשירי פלאפון שונים; קביעת תעריפי שיחות (תעריפים לדקת שיחה במסלול רגיל ובמסלול מוזל); שירותים נלווים אחרים (כדוגמת מענה קולי והודעות טקסט); שירות תיקונים; שירות שיחות לחו"ל ועוד. הסכם זה היה בתוקף, בתקופת המחלוקת נשואת התביעה. מקובלת עלי טענת הנתבעת שההסכם תוּחם על ידי הצדדים לתקופה של 3 שנים, קרי, עד מחצית שנת 2004.

בסעיף 14 להסכם, הותנה תוקפו בכך שהתובעת תכבד את הוראות הקבע לטובת הנתבעת, לאורך כל תקופת ההסכם. כמו כן, הותנה כי לא יופחת מספר המכשירים אשר ברשות התובעת, "נכון לכל נקודת זמן במהלך הסכם זה". במועד כריתת ההסכם היו לתובעת 128 קווים/מנויים.

על אף שהיה מוסכם בין הצדדים, במהלך שנות תקופת ההתקשרות (כולל בהסכם האחרון הנ"ל), שהתשלום עבור שירותי הנתבעת יבוצע על ידי התובעת בהוראת קבע חודשית, בהתאם לחשבוניות שיונפקו על ידי הנתבעת ויומצאו לתובעת, הרי שתקופה קצרה קודם לחתימת ההסכם האחרון הנ"ל, ביום 18/03/01, התובעת הודיעה לנתבעת על ביטול הוראת הקבע והחלה להמציא לנתבעת תשלומים חלקיים, באמצעות המחאות (רא' נספח ז' לתצהיר התובעת).

לטענת התובעת, ביטול הוראת הקבע נעשה בהסכמה, אולם מלוא חומר הראיות מלמד שהתובעת עשתה כן, כצעד חד צדדי מטעמה, עקב טעיות נטענות שהיא גילתה בחשבוניות שהופקו על ידי הנתבעת, שכללו חיובי יתר ואי ביצוע זיכויים המגיעים לה. התובעת החלה לערוך חישובי חיוב משלה ולהמציא תשלומים, על פיהם. כמו כן, התובעת הלינה על כך שהחשבוניות מונפקות על ידי הנתבעת באיחור ואינן מאפשרות קיזוז מס ערך מוסף, בחודש שבו היא מחויבת על פיהן, בהוראת הקבע. התשלומים בהמחאות בוצעו על ידי התובעת לעיתים באיחור ובאופן לא סדיר. התובעת צירפה להמחאות, מכתבי השגה על חיובי היתר שהיא גילתה לטענתה, בחיובי הנתבעת.

אין מחלוקת שאכן התגלו טעויות בחשבוניות החיוב של הנתבעת. טענות אלה, הועלו בזמן אמת על ידי התובעת, השכם וערב. הנתבעת הבטיחה לבדקם ולתקנם. בדיקות אלה ארכו חודשים רבים והזיכויים שהנתבעת ביצעה לבסוף, בוצעו חודשים רבים לאחר מכן ובאיחור רב. על אף הטענות, החשבוניות הנוספות של הנתבעת, המשיכו לכלול בתוכם טעויות בחיובים. לרוב (אך לא תמיד), היה מדובר בטעויות בסכומים קטנים, אולם התובעת הבהירה כי אינה מתכוונת לוותר גם עליהם.

על אף הדיונים הארוכים הנמשכים בין הצדדים אודות טענות התובעת לחיובים שגויים ולזיכויים שלא הוענקו, ההתקשרות נמשכה והתובעת המשיכה (באמצעותה ובאמצעות מנוייה) להשתמש בשרותי הנתבעת, באופן שותף. בהעדר פתרון סופי, הוראת הקבע לא חודשה על ידי התובעת ולא כובדה, והחוב הרשום של התובעת בספרי הנתבעת, הלך ותפח. ביום 03/02/03, הנתבעת הסכימה, בדיעבד, שהתובעת לא תחדש לבינתיים את הוראת הקבע, עד שיומצאו חשבוניות "תקינות", במהלך 3 חודשים (רא' נספח יא'/3 לתצהיר התובעת).

בין השנים 2002 ועד לתחילת שנת 2004, הנתבעת ביצעה מספר ניתוקים יזומים לקווי התובעת, עקב דרישתה לתשלום חובות שהצטברו בספריה ועקב דרישותיה החוזרות ונשנות, להחזרת הוראת הקבע לתוקף.

ב-2.03, לאחר כמעט שנה של התכתבויות ופגישות, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים לסיום מחלוקת ההתחשבנות ההדדית בין הצדדים עד לאותו מועד (כולל החובות החדשים עד לסוף 01/02). לטענת התובעת, הסכם זה לא כלל בתוכו ויתור מטעמה על טענות ו\או תביעות לנזקים, ככל שהסכם הפשרה התייחס להתחשבנות הכספית גרידא, ולא לטענות לנזקים שנגרמו לה. בעקבות התנהגותה של הנתבעת, כמפורט בתביעה. כמו כן, התובעת החלה בשנת 2003 לצמצם את מספר הקווים המוחזקים על ידיה באופן משמעותי, כך שעד לתחילת שנת 2004, נותרו בידיה 38 קווים פעילים בלבד.

ההתקשרות שבין הצדדים הגיעה לסיומה (באופן סופי), בשנת 2004, בעקבות הניתוק היזום האחרון שבוצע על ידי התובעת ב-19/01/04. ב-02/04, הקווים חוברו מחדש, כאשר בתוך מספר חודשים לאחר מכן, הוחזרו כל הקווים לנתבעת ומערכת היחסים, הסתיימה.

תביעה זו, הוגשה בסמוך למועד סיום מערכת היחסים ובמסגרתה התובעת עתרה לפיצוי בגין הפסדי רווחים; חיובי יתר; אי מתן הנחות מוסכמות; עוגמת נפש ופגיעה במוניטין. לטענת התובעת, הנזקים נגרמו בגין מחדליה של הנתבעת, אשר התגלו במהלך תקופת ההתקשרות העסקית ביניהם והפרת הסכם ההתקשרות שבין הצדדים, בכל הקשור לחיובים שהוטלו על ידי הנתבעת בניגוד למוסכם, וכן בעיקר בגין הניתוקים היזומים של הקווים שבוצעו על ידי הנתבעת, אשר הובילו לאובדן לקוחות התובעת.

בכתב התביעה נטען כי ההפסד הכולל אשר נגרם לתובעת בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, עומד על סך מעל ל- 900,000₪, אולם, בשל מצבה הפיננסי הדחוק, נאלצה התובעת להעמיד את סכום תביעתה, על סך של "450,000 ₪" בלבד, מטעמי אגרה.

מחובתי לציין כבר עתה שטענות הצדדים השתנו, התרחבו והתחלפו, בין כתבי הטענות, לתצהירי העדות שהוגשו ולסיכומיהם. התפרסות זו של הצדדים, לאורך ולרוחב, הקשתה עד מאוד על בית המשפט בניסיון ליתן פסק דין תמציתי וענייני, באשר למחלוקת, כפי שהתגלתה.

ב. טענות התובעת (הסופיות) בתמצית: