פסק דין
בפני תביעה כספית על סך 6,456 ש"ח (לא כולל הוצאות ושכ"ט), שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל על ידי סלקום ישראל בע"מ ("התובעת") כנגד מר משה-יוסף פלץ ("הנתבע"), לתשלום חוב נטען של דמי שימוש בקווי טלפון (כ-750 ש"ח), יתרת שווי מכשירים (כ-1,450 ש"ח), ודמי יציאה מתכנית (כ-4,200 ש"ח). הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התביעה.
הדיון בפני התנהל באופן לא פורמאלי, והצדדים העלו טענותיהם באופן חופשי. בתום הדיון החופשי בחרו הצדדים, בנסיבות העניין, לבקש מביהמ"ש ליתן פסק דין, ללא נימוקים, על פי הקבוע בסעיף 79א'(א) לחוק בתי המשפט בהסתמך על הטיעונים וכתבי הטענות.
כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).
טענות הנתבע, בקליפת אגוז, הן, כי התקשר בשתי עסקאות נפרדות עם התובעת:
האחת, להזמנת קו ומכשיר לפי תנאים מסוימים (שאינם רלבנטיים), אלא שהתברר שבמקום מגוריו, ישיבה מסוימת בירושלים, יש בעיות קליטה קשות, ולא ניתן היה לעשות שימוש סביר בעסקה. לאחר שפנה לנתבעת, התברר לו שבעיית הקליטה בכתובת זו ידועה זה מכבר, והפתרון שהוצע לו – קבלת עריסה מיוחדת עבור הטלפון, היתה הופכת לדבריו את הטלפון הנייד לנייח, בניגוד למהות העסקה שנכרתה. לפיכך, ביטל את העסקה.
העסקה השניה היתה להזמנת כרטיס "סים" ומכשיר נייד "כשרים"; אלא, שהוא ביקש לרכוש מכשיר שאינו "כשר", והופנה לסוכן אחר של התובעת לצורך רכישת המכשיר. המכשיר הכשר מעולם לא סופק לו. מאחר שאין חולק כי אין ברשות התובעת העתק ההסכם הקשור לעסקה זו – סבור הנתבע שלא ניתן לחייבו בגינה.
טענות התובעת, בקליפת אגוז, הן, לגבי הקו הראשון, כי העובדה שבעיית הקליטה היתה ידועה לה אינה רלבנטית, שכן לא ידעה היכן מתגורר הנתבע (על כך השיב הנתבע, כי המכשיר נמכר לו על ידי סוכן שהגיע אליו לישיבה); וכי הפתרון שהוצע היה סביר ביותר, שכן לאותה עריסה היתה נלווית גם אזניית bluetooth, שהיתה מאפשרת שימוש במכשיר כנייד לכל דבר, בתוך מתחם הישיבה – כשמחוצה לו משמש המכשיר עצמו כמכשיר נייד רגיל. ואילו לגבי הקו השני, כי מחמת העדר ההסכם, נכונה היא לוותר על דמי היציאה מהתכנית (כ-2,200 ש"ח), לפנים משורת הדין, אולם לא על יתר החיובים.
"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).
מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.
לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 3,600 ש"ח.
סכום זה ישולם תוך 60 יום מקבלת פסק-הדין, ובלבד שמחציתו לפחות תשולם תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
בתוך תקופת 30 הימים – ואם תשולם המחצית תוך 30 יום, אזי בתוך תקופת 60 הימים – לא יהיה פסק הדין ניתן לביצוע בהוצאה לפועל; אולם אם לא ישולם, יעודכן סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח לביצוע התביעה (1712985102), וההליכים בו יחודשו.
ניתן היום, כ"ה סיון תשע"א, 27 יוני 2011, בהעדר הצדדים.