החלטה
שני עניינים נותרו להחלטתי בהקשר של ההליכים בהתנגדות לתובענה אשר הוגשה על ידי הנתבעת: האחד, בקשת הנתבעת לפסלות היושב בדין, והשני, מתן החלטה בבקשה למתן רשות להתגונן.
בקשת הפסלות
לאחר שהנתבעת הגישה בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון אשר נערך בפני ביום 13.5.2013, ניתנה החלטה המקבלת באופן חלקי ומינורי את פרוטוקול הדיון; במענה לבקשה זאת, הוגשה בקשה לפיה על הח"מ לפסול עצמו מלדון בהתנגדות, זאת ממספר טעמים אשר מפורטים בבקשה בטענת פסלות אשר הוגשה ביום 2.6.2013.
לאחר עיון בששת הטעמים אשר פורטו כטעמים לעילת פסלות, יוצא כי חלק ניכר מטענותיה של התובעת מופנה כלפי ההחלטה הראשונית והמקדימה אשר ניתנה בהקשר זה ביום 5.12.2012; טענה נוספת הינה כי הצדדים הוכתרו בפרוטוקול הדיון כ"תובע-נתבע" ולא כ"מבקש-משיב", ובכך הובעה דעה מוקדמת אודות סוג ההליך; כמו כן, מציינת הנתבעת כי תחושתה האישית הייתה קשה ולא-טובה, וסבורה היא כי לא זכתה להגנה לה היא זכאית; וכן, טענה כי העברת הבקשה לתיקון הפרוטוקול לתגובת התובעת, מהווה הבעת דעה קדומה המקימה עילת פסלות.
אקדים ואציין, כי בכל הנוגע, להחלטה הראשונית, אין משום דעה קדומה, אלא משום החלטה המיועדת למקד את הדיון, קרי הפרדת המוץ מן התבן, שכן ההתנגדות (ואציין – כי אף בקשות נוספות בהליך זה) נטתה לערב מין בשאינו מינו, ולהעלות טענות שאין להן רלוונטיות לחיוב או למחלוקת. לא רק שבית המשפט אינו אמור להימנע מניפוי הטענות שאינן ראויות לבירור – חובתו לעשות כן במסגרת הדיון בהתנגדות. ככל שבית המשפט נתקל בערב רב של טענות אשר בירורן אינו רלוונטי.
לדוגמא: הנתבעת טענה כי יש פגם בהליך משום מסירת כתב התביעה אליה באמצעות שליח ולא באמצעות משלוח בדואר. מדובר בטענה שאינה רלוונטית לחוב ולחיוב, אינה מעלה או מורידה, ולגופו של עניין, מהווה המצאה שכדין בדרך המלך. כאשר ביהמ"ש מבהיר כי אין טעם להידרש לטענות אלה או לנושא זה, מסייע הוא בבירור המחלוקת האמיתית, במקום להשחית זמנו וזמנם של הצדדים בשמיעת טענות לא רלוונטיות (ובמקרה זה – גם לא נכונות ושאינן תואמות את הדין).
דוגמא נוספת: הנתבעת הייתה מלאה טענות כרימון מעצם כך כי המסמכים אשר קיבלה מלשכת ההוצאה לפועל אינם חתומים על ידי בית המשפט בחותמת "נתקבל". הרלוונטיות? איננה. השפעה על החיוב? איננה. ההצדקה לדון בטענה? איננה. נכונות הטענה – בשים לב לעובדה כי מדובר בתיק הוצאה לפועל לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל (ולא בתובענה בבית המשפט), הרי שתקנות ההוצאה לפועל הן הרלוונטיות, והרי סעיף 7 (א) לחוק ההוצאה לפועל מאפשר שליחת מסמכים ממוכנים (ולא רק כאלו אשר הוחתמו בחותמת "נתקבל" אלא מסמכים המופקים בדרך ממוכנת).
הטענות הנוספות, לפיה ביהמ"ש הביע דעה קדומה מאחר והכתיר את הצדדים כ"תובעת-נתבעת" ולא כ"מבקשת-משיבה", או העביר הבקשה לתיקון הפרוטוקול לצד השני – אין בהן דבר, שכן מדובר בהחלטות התואמות את דרישות חוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד 1984 ותקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (ובעיקר תקנה 241 לתקנות); אציין כי כדבר שבשגרה, איני עושה שימוש ב"מבקש-משיב" אלא ב"תובע-נתבע", בהתאם לאופן הפקת פרוטוקול במערכת "נט המשפט". אין באמור הבעת דעה או חריצת גורל, ואין לטענה קשר עם גיבוש דעה מוקדמת.
נותרה, אם כן, הטענה כי תחושתה של הנתבעת הייתה קשה, וסבורה היא שהייתה זכאית להגנה נרחבת יותר, ובכך קמה עילת פסלות. ראשית אציין, כי אותה הרגשה הינה סובייקטיבית, בעוד עילת פסלות קיימת כעילה אובייקטיבית; בכל מקרה, אותה תחושה אינה מקימת עילת פסלות, ככל שהיושב בדין אינו סבור כי מבחינה אובייקטיבית קמה עילת פסלות.
הזכות לשפוט הינה גם החובה לשפוט, וככל שלא הגעתי לכלל מסקנה כי מבחינה אובייקטיבית נפגם שיקול הדעת, אין ולא קיימת עילת פסלות של ממש, רק בשל תחושתה הקשה של הנתבעת – שאציין שתחושתה הקשה, כפי שהגדירה, החלה כבר בשלב ההתנגדות, עוד טרם קיום הדיון.
אפנה בהקשר זה לדברי כב' הנשיא א. גרוניס בע"א 9202/12 דוק השקעות 1988 בע"מ ואח' נ' צבעוני (ניתן ביום 3.2.2013, מצוי במאגר "נבו"):
"המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר בפסילה עצמית ובין אם מדובר בסירוב לפסילה, הוא אובייקטיבי, ולפיכך, להתחשבות בעמדת השופט לפסול עצמו יש גבולות. גבולות אלו נקבעים על פי אמת המידה המקובלת של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים (למשל, ע"א 7550/11 פלוני נ' פלוני (8.12.2011); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 24-23 (2006)). אף יש להבחין בין מקרים בהם השופט קבע שהוא פוסל עצמו לבקשת בעל דין או בשל האווירה שנוצרה באולם לבין מקרה בו קבע השופט במפורש שדעתו ננעלה (מרזל, בעמוד 355)... זאת ועוד, אין לתת יד לניסיון להטיל מורא על שופטים עד כדי סיכול ההליך השיפוטי התקין. יש למנוע מצב בו בעל דין מנסה להביא להחלפת השופט באמצעות הפצת איומים נגדו (מרזל, בעמוד 227). הגשת בקשות פסלות חסרות יסוד כל אימת שהחלטות שנתנו שופטים אינן לשביעות רצון בעל דין מהווה ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות, ויש לגנות התנהלות זו מכל וכל (השוו: ע"א 6575/11 פלוני נ' פלונית (9.10.2011)). " (ההדגשות אינן במקור – א.צ.)
אכן, במסגרת החלטתי מיום 29.5.2013 התייחסתי לאווירה הקשה אשר שררה בדיון, והייתה פרי צעקות הנתבעת, וגידופים אשר הפנתה כלפי ב"כ התובעת - גידופים אשר היו למעשה המשך ישיר של ההתנגדות עצמה – ונמשכו גם כאשר הוגשה בקשת הפסלות (אפנה בהקשר זה לדברי הנתבעת בתצהירה: "לאור האמור לעיל, אני לא מסוגלת לכתוב את התואר "כבוד" ליד שמו של הרשם...") – ואולם אין הנתבעת יכולה לבחור לה את הגורם השיפוטי אשר ידון בבקשתה, וככל שדעתה אינה נינוחה מהגורם השיפוטי, תנהג בדרך שאינה בדרך המלך הנהוגה בבית המשפט, על מנת לנסות ולהקים עילת פסלות.
איני סבור כי קמה עילת פסלות, על אחת כמה וכמה בהתייחס לנימוקים המפורטים על ידי הנתבעת, ואיני סבור כי בהחלטה ממקדת שלפני דיון הנערך על בסיס ראיות לכאורה יש משום הבעת דעה (ויש לציין, הטענות הנזכרות באותה החלטה, נטענו ממילא במסגרת הדיון בהתנגדות) המהווה "נעילת דעתו" של בית המשפט, וברי כי אין פשר לעילת פסלות מעצם הכתרת הצדדים בכינוי "תובע-נתבע", או העברת עניין לתגובה.
לפיכך, הבקשה כי אפסול עצמי ממתן החלטה בהתנגדות, נדחית.
הבקשה למתן רשות להתגונן.
טענות הנתבעת הופנו בחלקן העיקרי למישור הפרוצדורלי, ובמיעוטן למישור המהותי.
הטענה הראשונה במישור הפרוצדורלי, נגעה לשאלת הסמכות המקומית. תקנה 109 ט' לתקנות ההוצאה לפועל מאפשרת הגשת ההתנגדות לכל בית משפט, כפי שנעשה בפועל, ולפיכך העלאת הטענה הינה מיותרת לחלוטין; זכותו של זוכה לבחור כל לשכת הוצאה לפועל בארץ, וזכותו של כל נתבע בתובענה לסכום קצוב, לבחור את מקום הדיון בהתנגדות, ואפנה בהקשר זה לבר"ע (י-ם) 975/09 טכנוקריט 1992 בע"מ נ' כ.ס.מ. הנדסה ובניין בע"מ;
הנתבעת העלתה בהתנגדותה טענות רבות, אשר אין בינן ובין החיוב, מן הבחינה המהותית, דבר וחצי דבר; הנתבעת טענה טענות הנוגעות לשאלת היות המסמכים המצורפים "ראיה מוסדית" על פי פקודת הראיות, בשלב הנדון על בסיס ראיות לכאורה, וכאשר ממילא אין צורך או חובה כי מסמך המצורף לתובענה על סכום קצוב, תהא ראיה מוסדית; עצם סיווג הראיה אינו יכול להקים הגנה בפני התובענה, וטענה זאת נדחית.