סלים שבו ואח' נ' עירית ירושלים ואח'

פסק דין משלים

1.בהמשך להחלטה מיום 4.2.13, ולאחר שרו"ח כץ נחקר על חוות דעתו (לא התבקשה חקירת המומחים מטעם הנתבעות) וב"כ הצדדים השמיעו את טענותיהם, יתייחס פסק הדין המשלים שלהלן לסוגיית הפחתתם מסכום הנזק של "רווחיהם של התובעים מהפעלת תחנת הסולר הזעירה וממגרש המכוניות המשומשות שהופקו בשנים 1997-1995 על פי דוחותיהם הכספיים של התובעים או של עסקיהם הרלבנטיים" (סעיף 37ב(3) לפסק הדין).

2.רו"ח עמוס כץ (להלן: רו"ח כץ) בחוות דעתו מיום 17.6.12, אשר ניתנה לאחר פסק הדין ועל פי האמור בו (להלן: חוות הדעת), בסעיף 4.3 שבה, פירט את אופן החישוב באשר להפחתת הרווחים (הכנסות בניכוי הוצאות). לדבריו, בדוחות השנתיים שהגיש סלים שבו המנוח למס הכנסה, ואשר הועברו לידיו, כלולות התוצאות העסקיות של כל עסקיו. לצורך חישוב הרווחים מהמגרש מושא דיוננו נטרל רו"ח כץ רווחים שהופקו מעסקים אחרים של המנוח והתייחס אך ורק לפעילות העסקית שהתקיימה על המגרש. כך, למשל, בשנת 1995 נוטרלו ההכנסות מהפעלת מונית (וההוצאות בהתאמה) וכן מעסק של הובלה (למנוח היתה משאית עם מנוף) (בעמ' 117, שורות 19-12) ; בשנת 1996 לא נוטרלה כל הכנסה (בעמ' 122, שורות 15-10) ; ובשנת 1997 נוטרלו הכנסות מהפעלת עסק לרחיצת מכוניות במגרש אחר, מהשכרת מגרש אחר, ומהשכרת זכות ציבורית למונית (בעמ' 119, שורות 27-26 ; בעמ' 120, שורה 5 – עמ' 121, שורה 12). נספחים ד1 – ד3 לחוות הדעת הם מסמכים שערך רו"ח כץ המפרטים את חישוב הרווח לניכוי בכל אחת מהשנים. בשנים 1996-1995 אכן הניב המגרש רווח, אך בשנת 1997 נגרם הפסד, כך שהסכום לניכוי מהפיצוי הוא 0 (כפי שהוסבר, בשנת 1997 די היה בנטרול ההכנסה מהשכרת זכות ציבורית על מנת להגיע לתוצאה עסקית של הפסד באותה שנה, גם ללא נטרול שתי התוצאות העסקיות של השכרת נכסים אחרים).

לעומת זאת, המומחים מטעם הנתבעות, רו"ח שלומי ברטוב והכלכלן ארנון רונד, בחוות דעתם מיום 20.12.12, בסעיף ו' שבה (בעמ' 6), הביאו בחשבון אך ורק את הכנסות התובעים (במובחן מרווחיהם) מהשכרת תחנת הדלק הזעירה ומהשכרת נכסים לחניון. לטענתם, "...כשמדובר בהכנסה פאסיבית (הכנסה שאינה מעבודה אלא מהשכרת נכס או מזכות כלשהי), הרווח צריך להיות סכום ההכנסה מהשכרה... התחשבנו אך ורק בהכנסות התובעים מהשכרת תחנת הדלק הזעירה ומהשכרת נכסים לחניון אשר צמצמו את הפסדיהם הנטענים של התובעים" (סעיף 3 למסמך "הבהרות" שערכו מומחי הנתבעות ביום 3.1.13). הסכום שהתקבל כתוצאה מצירוף שתי הכנסות אלה נוכה מסכום הפיצוי ביחס לכל אחת מהשנים 1997-1995.

3.לאחר שחזרתי ועיינתי בחוות הדעת ובפרוטוקול חקירתו של רו"ח כץ, אני מחליטה לבכר את חוות הדעת של רו"ח כץ, אשר פעל על פי הוראות פסק הדין ככתבן וכלשונן, ולערוך את פסק הדין המשלים על פיה. להלן אפרט עמדתי.

4.מומחי הנתבעות סטו מהוראות פסק הדין אשר הורה על הפחתת הרווחים מהפעלת תחנת הסולר הזעירה וממגרש המכוניות המשומשות, בשניים: הם הביאו בחשבון הכנסות בלבד, ולא רווחים (שהם הכנסות בניכוי הוצאות); וזאת משתי פעילויות עסקיות שבחרו, וללא הנתונים העסקיים של הפעלת תחנת הסולר הזעירה ומגרש המכוניות המשומשות, אשר הוזכרו בפסק הדין באופן מפורש. כפי שפורט בהחלטה מיום 4.2.13, מומחי הנתבעות לא היו רשאים לשנות את הפרמטרים שנקבעו בפסק הדין, שהפך חלוט לאחר הדיון בערעור. כך, הם לא היו רשאים להתעלם מן ההוראות שבפסק הדין להפחית "רווחים", ולא הכנסות, מהעסקים שנוהלו במגרש, ולא ממקצתם של אלה. אציין, כי היו אלה הנתבעות אשר עובר לפסק הדין ביקשו להתחשב ברווחי התובעים ממגרש המכוניות. בקשתן התקבלה, וכך נקבע בפסק הדין. ככל הנראה, לאחר מכן הגיעו הנתבעות למסקנה כי הבאתם בחשבון של רווחים אלה לא תיטיב עימן, ושינו טעמן, ללא כל טעם ענייני מבורר. בנסיבות אלה, לא ניתן לסמוך כל ממצא על חוות דעתם של מומחי הנתבעות.

5.אשר לחוות הדעת של רו"ח כץ, רו"ח כץ הסביר בעדותו כי ערך את חוות הדעת על פי דוחות רווח והפסד לשנים 1997-1995 (מוצג נ/1) שקיבל מיועץ המס של התובעים, מר דוד רוזן (בעמ' 115, שורה 15). ב"כ הנתבעות הטילו ספק במהימנותם של המסמכים על פיהם ערך רו"ח כץ את חוות דעתו וטענו כי מדובר בראיות מכלי שני שאינן אמינות. דין הטענה להידחות.

חלק ההכנסות מדוחות רווח והפסד הרלבנטיים (ומתוך דוחות של שנים נוספות) נכלל כבר בחוות הדעת הראשונה שערך רו"ח כץ ביום 6.6.10 (נספח י"ד שבה). בשלב ניהול ההוכחות בהליך העיקרי לא ראו הנתבעות לחקור את רו"ח כץ (או את מר מצליח שבו) אודות מסמכים אלה ולא הטילו ספק במהימנותם. הן גם לא ביקשו לראות את הדוחות המלאים, והמומחים מטעמן הסתפקו בחלקי הדוחות כדי לערוך את חוות דעתם, אשר, כאמור, מבוססת על הכנסות חלקיות בלבד. זאת ועוד. חוות הדעת על נספחיה מצויה בידי הנתבעות חודשים ארוכים, מיום 17.6.12. הנתבעות לא ראו לבקש (מהתובעים או מבית המשפט) במהלך התקופה את דוחות רווח והפסד המלאים, או כל מסמך אחר, ועשו כן – לראשונה – בבקשה שהוגשה יומיים לפני הדיון שנקבע לחקירת המומחים (ביום 7.3.13). בנסיבות אלה, לא ניתן לתת כל משקל לטענות שהושמעו בסיכומים בדבר חוסר המהימנות של המסמכים בהם נעשה שימוש לצורך עריכת חוות הדעת. הנתבעות לא עשו דבר על מנת לבסס טענה מסוג זה וחוות הדעת שערכו נסמכת על אותם מסמכים ממש. למעלה מן הצורך אוסיף, כי רו"ח כץ העיד שביקש לראות את טפסי 1301 (טפסי הדיווח למס הכנסה) של התובעים, אך אלה לא נמצאו. כל שנמצא הוא דוחות רווח והפסד, המהווים נספח לטפסי הדיווח, שהופקו בתוכנת "חיסולית" של יועץ המס עוד בשנת 2010, בשלב עריכת חוות הדעת הראשונה (בעמ' 117, ש' 24 – עמ' 118, ש' 27). כמו כן, לפי מיטב ידיעתו של רו"ח כץ מס הכנסה אישר את הדוחות ולא חלק עליהם (בעמ' 123, שורות 13-12). יש לזכור שמדובר בפעילות עסקית בשנים 1997-1995 שלגביה כנראה לא קיים עוד תיעוד רב. פני הדברים יהיו שונים כאשר ייערך חישוב הפיצויים לשנים "קרובות" יותר למועד החישוב.

ב"כ הנתבעות הלין על כך שרו"ח כץ לא העמיק חקר ולא ביקש לראות הסכמי שכירות או מסמכי הנהלת חשבונות אחרים. אין ממש גם בטענה זו. פסק הדין הורה על עריכת החישוב על יסוד דוחותיהם הכספיים של התובעים או של עסקיהם. דוחות רווח והפסד עונים על דרישה זו, במיוחד מקום שמדובר בחומר חשבונאי ביחס לשנים 1997-1995.

לגופה של חוות הדעת, רו"ח כץ ערך את החישוב על פי הוראות פסק הדין תוך הבאתה בחשבון של כל הפעילות העסקית שהתקיימה במגרש, לצד הזכות ולצד החובה. טענות ב"כ הנתבעות, כי הוצאות התובעים על פי דוחות דווח והפסד הן "מנופחות" (בעמ' 134, שורה 19) נטענה בעלמא וללא כל ביסוס בחוות דעת שתתמוך בכך. כפי שהסביר רו"ח כץ, והסבריו מקובלים עליי, הוא לא ערך את החישוב על פי שיקול דעתו אלא , כפי שהורה פסק הדין, על פי דוחות רווח והפסד לשנים הרלבנטיות שקיבל מיועץ המס של התובעים, תוך נטרול פעילות עסקית שהתקיימה מחוץ למגרש. אשר לכך, מדובר בסכומים שאינם גבוהים, ודומה כי גם ב"כ הנתבעות לא חלק על כך שרווחים מהפעלת מונית (בשנת 1995) או מהשכרת זכות ציבורית (בשנת 1997) אינם קשורים למגרש.

6.נושא נוסף שהצדדים התייחסו אליו הוא הבאתן בחשבון במסגרת הוצאות העסק שנוהל במגרש של המשכורות ששולמו לתובעים 2 ו-3, שהיו עובדים בעסק שהפעיל המנוח סלים שבו. הנתבעות טענו שאין להתחשב בסכומים אלה כהוצאות, שכן לא מדובר במשכורות לעובדים אלא ברווחים שמשכו התובעים 2 ו-3 מן העסק. לפי הטענה, מדובר ב"משיכת רווחים שגורמת להקטנת ההכנסות של העסק ולהצגתו כעסק מפסיד כך שהפיצוי שנקבע לטובת התובעים גדול יותר על פי פסק הדין" (בעמ' 135, שורות 30-29). גם טענה זו דינה להידחות. אין מחלוקת שהתובעים 2 ו-3 היו עובדים של העסק. כפי שהסביר רו"ח כץ, "המשכורות של מצליח ויעקב שבו לא נוכו, והסברתי זאת בפרוטרוט בחווה"ד משום שהיא משכורת שהיא תשומת עבודה. אם הם לא היו מבצעים את העבודה אז היו לוקחים שכירים שהיו מקבלים שכר. מדובר בשכר סביר או אפילו נמוך מהסביר כך שאי אפשר לראות בו שמץ של חלוקת רווחים" (בעמ' 124, שורות 4-1). הנתבעות לא טענו כי שכרם של התובעים 2 ו-3 בשנים הרלבנטיות לא היה סביר וגם המומחים מטעמן לא טענו זאת. הן גם לא הוכיחו מהי עלות שכר סביר של שני עובדים המשמשים כמנהליו של העסק (כפי שאמר רו"ח כץ: "הכרתי את המנוח שהוא שכן שלי הוא למעשה היה הנשיא של המשפחה. הוא בקושי עבד, היה בעל העסק וקיבל את כל הכבוד ומי שעשה את העבודה בפועל זה רק הבנים: מצליח יעקב ויחזקאל" (עמ' 124, שורות 9-7)). זולת העלאתה של הטענה בדבר משיכת רווחים סמויה לא הובא דבר לביסוסה. ב"כ התובעים אשר ערך חישוב מהיר של גובה השכר החודשי שקיבלו התובעים 2 ו-3 הצביע על כך שמדובר בסכום של אלפי ש"ח לחודש שאינו מופרז כלל ועיקר. אכן, התוצאות העסקיות של הפעילות במגרש לא היו תמיד טובות, אך שכר העובדים, ובענייננו – התובעים – אינו נגזר באופן ישיר מרווחי העסק או מהפסדיו. יש לקבוע אפוא כי הטענה בדבר משיכת רווחים במסווה של משכורות לא הוכחה, והיא נדחית.

7.על יסוד כל האמור לעיל יש לקבוע את סכום הפיצוי לשנים 1997-1995 כאמור בחוות הדעת (743,167 ₪ לשנת 1995 ; 990,846 ₪ לשנת 1996 ; ו-1,549,176 ₪ לשנת 1997).

8.הנתבעות שילמו לתובעים סכום גדול יותר, ככל הנראה על חשבון הסעד ההצהרתי שנקבע בפסק הדין בסעיף 37ג, והן מבקשות כי בית המשפט יורה על עיקול הסכום "העודף" על פי תקנה 363(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. דין הבקשה להידחות. תקנה 363(ב) הנ"ל מסמיכה את בית המשפט ליתן סעד זמני "להבטחת ביצוע פסק הדין", לבקשת הזוכה, ואין עניינה לכאן. אם הנתבעות סבורות כי שילמו לתובעים סכומים ביתר, פתוחה הדרך לפניהן לתבוע את השבת הסכומים ששילמו ביתר, לפי הטענה, ולבקש במסגרת אותו הליך נקיטתם של סעדים זמניים ככל שייראה להן.

9.על יסוד כל האמור לעיל, אני מורה לנתבעות לשלם לתובעים סך של 3,283,189 ₪, נכון ליום 31.5.12 (ראו נספח ו לחוות הדעת).

כמו כן, ישאו הנתבעות בשכר טרחת ב"כ התובעים בגין הליך זה בסכום כולל של 20,000 ₪.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ט' בניסן תשע"ג, 20 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

אורית אפעל גבאי, שופטת