פסק דין
בפניי תביעה כספית לתשלום סך של 96,395 ₪.
העובדות וטענות הצדדים:
התובעת, בעלת עסק קרטינג, רכשה ביום 13.5.08 מהנתבעת 1 רכב מסוג משאית איסוזו שנת ייצור 2008 מספר רישוי 8811062 ( להלן:"משאית") (זיכרון הדברים צורף לכתב התביעה המתוקן וסומן נספח א').
התובעת שילמה עבור המשאית סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן מסרה לנתבעת 1 רכב מסוג פורד קוניקט (מסחרי) שנת ייצור 2006 אשר שוויו ביום חתימת זיכרון הדברים עמד על 89,000 ₪. ובסך הכל המשאית עלתה סך של 243,395 ₪ (כולל מע"מ).
התובעת טענה כי בטרם רכשה את המשאית היא עיינה ברישיון הרכב (נספח ג' לכתב התביעה המתוקן) וממנו למדה כי מדובר במשאית שמשקלה הכולל 7,500 ק"ג כך גם היה מצויין על התווית החיצונית שהודבקה על הרכב ואשר היא למדה ממנה בנוסף כי, משקל המטען המורשה עומד של 3090 ק"ג. בשל כך, ראתה כי המשאית עונה על דרישותיה ומתאימה לצרכיה (שיווק ומכירת מוצרי אוכל כגון קובה, סיגרים וכיו"ב) והחליטה לרכוש אותה.
התובעת טענה כי לאחר רכישת המשאית פנתה למוסך כדי לתקן תקלה שהתגלתה במשאית או אז גילתה כי מדובר במשאית עם משקל כולל של 6,200 ק"ג ולא כפי שצוין ברישיון.
התובעת טוענת כי פנתה לנתבעת 1 על מנת לפתור את העניין אך משהדברים לא עלו יפה, החליטה למכור את המשאית וביום 8.12.08 ( 7 חודשים אחרי הרכישה) מכרה את המשאית לצד ג' כנגד סך של 205,000 ₪ (כולל מע"מ).
התובעת טוענת כי הנתבעת 1 לא גילתה לה את העובדה כי מדובר במשאית עם משקל כולל 6,200 ק"ג וכי אם היתה יודעת זאת לא היתה רוכשת אותה זאת מאחר וצרכי העסק שלה דרשו תא מטען של 3090 ק"ג ולא 1565 ק"ג כפי שבפועל היה.
אי הגילוי גרם להטעייתה ומכאן היא דורשת פיצויה בסכום הנזק הישיר שנגרם לה (הפרש המחיר בין סכום הקנייה לסכום המכירה) וכן פיצוי עבור נזקים עקיפים כמו אובדן רווח צפוי ועוגמת נפש.
התובעת טוענת כי נתבע 2 (אשר אחראי על רישום נתוני הרכב ברישיון) התרשל עת לא רשם את נתוני הרכב האמיתיים ובכך גרם להאמין כי מדובר ברכב בעל משקל כולל של 7,500 ק"ג ומכאן עליו לשאת ביחד עם נתבעת 1 בנזק שנגרם לה.
נתבעת 1 טענה כי היא הביאה לידיעת התובעת כי מדובר במשאית במשקל 6200 ולא 7200 ק"ג כפי שרשום ברישיון וכי הרישום נבע מטעות טכנית ואף הראתה לתובעת תעודת ביטוח החובה של המשאית אשר בה מצויין המשקל הנכון, תעודה אשר הועברה לתובעת ושימשה אותה עד סיום תקופת הביטוח, על כן יש לדחות טענת התובעת כי לא ידעה אודות המשקל.
נתבעת 1 טוענת כי ברישיון הרכב בסעיף תנאים ומגבלות רשום במפורש כי משקל המטען המותר הינו 1565 ק"ג ועל כן התובעת מנועה מלטעון כי לא ידעה עת היא מודה כי עיינה ברישיון המשאית בטרם הקניה.
נתבעת 1 טוענת כי לתובעת לא נגרמו נזקים כלשהם, אין הפרש מחיר בין סכום הקניה למכירה, הקניה היתה בסכום של 241,395 (כולל מע"מ) כאשר בסכום המע"מ היא מזדכה. ואילו המכירה היתה במחיר של 205,000 ₪ דהיינו לאחר שתזדכה במע"מ ובהתחשב בבלאי הטבעי יוצא כי לא הפסידה מאומה. בנוסף, לא הוכיחה רווח צפוי ועל כן לא הוכיחה את ההפסד רווח.
דיון והכרעה;
ניתן להגדיר "טעות" כפער בין דימויה של המציאות לעומת המציאות כמות שהיא. עמדה על-כך פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים- החלק הכללי (תשס"ה- 2005 ) 277 (להלן: "שלו"):
"מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות. ראובן סבור שהוא קונה משמעון תמונה מקורית, בעוד שהתמונה איננה מקורית. פער זה בין המצב העובדתי, כפי שמדמה אותו ראובן לבין המצב לאשורו היא טעות".
הטעות מהווה פגם תודעתי ברצון, באשר קיומה אצל אדם - לגבי הנתונים שבקיומם הוא מאמין ושעל יסודם הוא מחליט לנקוט פעולה מסוימת - פוגעת ברצון שגרם לפעולה (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (תשנ"ג, כרך ב') 668. להלן: "פרידמן וכהן").
קיומה של טעות מהווה יסוד קונסטיטוטיבי לא רק לעילת הביטול לפי סעיף 14 לחוק החוזים, אלא גם לזו שבסעיף 15, שכן ההטעיה נוצרת על-ידי טעות של צד אחד לחוזה, שנגרמה על-ידי משנהו . הווי-אומר: "מי שלא טעה לא יכול להיות מוטעה" (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 541 מול א'-ב'). זאת ועוד, סעיף 14(א) לחוק - המעניק ברירת ביטול אם צד יודע או חייב לדעת על טעות יסודית של הצד האחר שגרמה לו להתקשר בחוזה - מטיל, למעשה, על הצד היודע על הטעות חובה על-פי דין לגלותה לצד השני, ומהווה, אפוא, מקרה פרטי הנכלל בגדר ההוראה הכללית שבסעיף 15 לחוק (פרידמן וכהן, 672; 814-815).
עם זאת, בין סעיפים 14(א) ו-15 לחוק החוזים קיים הבדל בכל הנוגע לטיבה ולמהותה של הטעות הנדרשת לצורך כינונה של זכות הביטול: טעות המקימה עילת ביטול לפי סעיף 14 לחוק היא "טעות יסודית", שאלמלא היא לא היה הטועה מתקשר בחוזה. לעומת זאת, הטעות העומדת ביסוד עילת ההטעיה אינה צריכה להיות יסודית, אך עליה להיגרם כאמור על-ידי הצד השני.