סכסוך בין אחיות ביחס לזכויות בנכס

השופט נ. הנדל:

1.         המערערת מסתייגת מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (תמ"ש 1010/01 - מפי כב' ס. הנשיא פ. אסולין) לפיו חוייבה לשלם לאחותה, היא המשיבה, סך של - 650,708 ש"ח והוצאות שכ"ט עו"ד בסך של - 15,000 ש"ח. המשיבה הגישה ערעור שכנגד על שיעור שכ"ט עו"ד שנפסק לה.

2.         מעל ל - 25 שנה, מתנצחות האחיות בזירה המשפטית בתביעות שונות ביחס לנכס המצוי ברחוב...בעומר. התביעה הראשונה הוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 1978 על רקע מות אביהן של האחיות. אם האחיות נפטרה בשנת 1985. בראשית שנת 1982 הועברו הזכויות בנכס על שם המערערת ובעלה. העברה זו היתה מותנית בהסכמת המשיבה ובעלה. הסכמה זו אכן ניתנה בשנת 1992. המערערת חתמה על הצהרה בשנת 1988 שתוכנה רלוונטית עד מאוד להכרעה כאן ועל כן, יוצג המסמך באופן מלא (להלן: "המסמך").

"הצהרה"

"הריני מצהירה בזאת, כי הבטחתי לאחותי ז. , לאחר מות אמנו מנוחה ז"ל שתקבל את זכותי בירושה ¼ (%25) מהמגרש ברח' ... בעומר, בשתי אפשרויות:

א) כשתהיה פרצלציה והאדמה החקלאית תוחזר לסוכנות והאדמה הנותרת תרשם במינהל מקרקעי ישראל. תקבל את החלק בו עומד הבית הישן.

ב) במידה והמגרש יימכר על ידינו תקבל תמורה כספית עבור החלק (1/4 מגרש) בו עומד הבית הישן וזאת לפי הערכת שמאי מוסמך.

            הנ"ל אמור גם לגבי יורשיה".

                                                                                                על החתום:

                                                                                                      ד.

                                                                                                    (---)

פברואר 1988"

3.         המערערת מכרה את הנכס. המשיבה תבעה את אחותה לתשלום חלקה בנכס מכח המסמך. בית המשפט לענייני משפחה פיצל את הדיון בתובענה לשלושה שלבים. בשלב הראשון נקבע שהמסמך בתוקף ומחייב את המערערת לשלם למשיבה. בהליך קמא טענה המערערת שהמסמך האמור אינו אלא התחייבות ליתן מתנה הואיל והמשיבה לא מסרה כל תמורה עבור חלקה. בית משפט קמא דחה גירסה זו ואימץ את עמדת המשיבה (להלן: "ההחלטה הראשונה"). הושם דגש על כך שבמסמך נקטה המערערת בלשון "הבטחתי לאחותי". נקבע שהתחייבות המערערת המופיעה במסמך ניתנה בעל פה כבר בשנת 1982 בגין הסכמת המשיבה להעברת הזכויות בנכס על שם המערערת ובעלה. המערערת הודיעה שאינה מערערת על ההחלטה הראשונה.

            השלב השני של המשפט עניינו מהות התמורה. עפ"י המסמך אמורה המשיבה לקבל רבע מהזכויות, אך הצדדים חלוקים בשאלה מהו טבעו של רבע זה. סוגייה פרשנית זו הינה הפלוגתא העיקרית בין הצדדים בערעור זה. כדי להבין את מהות המחלוקת, יוסבר שבחלק הקדמי של הנכס מצוי שטח מגורים המכיל שני בתים - הבית הישן - כלשון המסמך - ובית המערערת, ובחלק האחורי ישנו שטח חקלאי. שטח המגורים מהווה כרבע מהשטח הכולל - שלושה דונם מתוך שתיים עשרה. ערכו הכספי של שטח המגורים עולה בהרבה על שוויו של השטח החקלאי. בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבה, לפיה התמורה תהא עבור החלק הקדמי בו "עומד הבית הישן", המהווה רבע מכלל המגרש (להלן: "ההחלטה השנייה"). השלב השלישי של המשפט עניינו הסכום הכספי שעל המערערת לשלם למשיבה. בית המשפט חישב את שיעור התשלום בהתאם לחוות דעתו של שמאי מומחה מוסכם (להלן: "ההחלטה השלישית"). המערערת טענה שיש לחשב את החיוב על דרך קביעת שווי הנכס על פי הסכום בו נמכר בפועל. בית משפט קמא כימת את החיוב עפ"י הערכת השמאי. יצויין שהמסמך קובע שבמידה והמגרש יימכר, תקבל המשיבה תמורה "...וזאת לפי הערכת שמאי".

4.         מהמקובץ עולה שיש להתמקד בהחלטה השנייה של בית משפט קמא בדבר פרשנות המסמך. בדיון בפנינו הסכימו הצדדים, באופן כללי, שהמשיבה זכאית לקבל רבע מהנכס הכולל. סלע המחלוקת הינה זו: המשיבה טוענת שהמסמך "סימן" את הרבע שהיא אמורה לקבל - החלק הקדמי; המערערת טוענת שהמסמך אינו מסמן את הרבע המיועד אלא על המשיבה לקבל רבע מערכו המלא של הנכס, למעט שוויו של הבית אשר בנתה המערערת ובו התגוררה. בית משפט קמא כאמור אימץ את פרשנות המשיבה. זאת על סמך לשון המסמך והדיבור - "תקבל תרומה כספית עבור החלק (1/4 מגרש) בו עומד הבית הישן".

            אודה כי לשון המסמך כשלעצמה תומכת יותר בעמדת המשיבה. במסמך כתוב שהמשיבה תקבל את התמורה בהתקיים אחת משתי האפשרויות: האחת -  "פרצלציה והאדמה החקלאית תוחזר לסוכנות...". השנייה - מכירת המגרש. נכון הוא שהאפשרות הראשונה אינה רלוונטית בפועל, הואיל והמגרש נמכר. עם זאת וכפי שנראה, לשון המסמך ביחס לאפשרות זו עשוייה להוות כלי עזר להבנת כוונת הצדדים ביחס לאפשרות השנייה - מכירת הנכס. צויין באפשרות של פרצלציה שהיה והאדמה החקלאית תוחזר לסוכנות, תקבל המשיבה את החלק בו עומד הבית הישן. המונח החלק בו עומד הבית הישן מופיע אף בחלופה של המכירה. מאחר והפרשנות המתבקשת לגבי האפשרות הראשונה הינה שהיא מתייחסת לשטח המגורים - הואיל ודובר במצב בו האדמה החקלאית תוחזר לסוכנות - יש בכך כדי לבסס את מסקנת בית משפט קמא שהמונח "החלק בו עומד הבית הישן" במצב של מכירה יפורש באותו אופן. מעבר לכך, המונח - החלק בו עומד הבית הישן, מלמד על כוונת צמצום והעדר רצון להתייחס למלוא הנכס.

            דא עקא, בכך לא סגי. הפסיקה הישראלית אמרה בקול רם וצלול שאין לפרש הסכם רק עפ"י עיון בדלת אמותיו. מלאכת הפרשנות אינה כה חד מימדית. מילות מטבען נתונות לפרשנויות שונות. כפי שכתב הנשיא ברק בעניין אפרופים "חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים... על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומנסיבות החיצוניות לו... שני המקורות - לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו - הם קבילים... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של ההליך הפרשני" (ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265). כב' הנשיא ברק מציג הליך פרשנות דו-שלבי. בשלב הראשון יש לבדוק את לשון ההסכם, דהיינו אומד דעתם הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים. שלב זה אמור להיות בגדר "נקודת מוצא" של התהליך הפרשני. השלב השני הינו בחינת אומד הדעת של הצדדים מתוך נסיבות חיצוניות. על הפרשן "לחזור לשלב הראשון וממנו לשני הלוך וחזור".

            בפסק דין שניתן לאחרונה, אישר בית המשפט העליון בהרכב מורחב של 9 שופטים את תוקפה של הלכת אפרופים (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות ואח' נ' מ"י). כב' השופט ריבלין מציין: "מלאכתו של הפרשן איננה מלאכת הבלשנות... בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב"סיפור" שהם מספרים..."(סעיף 9 לחוות דעתו). צא ולמד שעסקינן, בין היתר, בבדיקה הסטורית. השאיפה היא לגלות מה התכוונו הצדדים. ברובד מסויים אין המדובר בשאלה ערכית אלא בבירור עובדתי גרידא. כב' השופטת ביניש מתייחסת להליך של "התחקות אחרי התכלית הסובייקטיבית של צדדים לחוזה תוך הבאה בחשבון של התכלית האובייקטיבית" (ראה חוות דעתה בעניין ארגון מגדלי ירקות). מלאכת פרשנות החוזה עשוייה להיות מורכבת אך היא חיונית כדי לפסוק בסכסוך הקונקרטי.

            ומן הכלל אל הפרט.

5.         הקושי בהבנת אומד דעת הצדדים במקרה דנא נובע, בין היתר, מחוסר העקביות של שני הצדדים בפרשנות המסמך. אף צד אינו מסכים עם רעהו ובמהלך ההליכים המשפטיים אף חולק על עצמו. עדויות וטיעוני הצדדים אינם מצביעים על אומד דעת סובייקטיבי משותף, אלא המשותף לכל צד הוא הצגת גירסאות משתנות. בהליך קמא טענה המערערת שיש להבין את הכתוב במסמך באופן שעליה לשלם למשיבה רבע מהחלק הקדמי (ראה סיכומיה בבית משפט לענייני משפחה, סעיף 3 ב'). על פי קו זה, המשיבה אינה זכאית לקבל רבע ממלוא הנכס (החלק הקדמי והחלק האחורי), אלא רק רבע מהחלק הקדמי. לשון אחרת, רבע מן הרבע. לעומת זאת, בערעור נכונה המערערת לטעון שהמשיבה רשאית לקבל רבע מהנכס הכולל. נכונות זו מצמצת את מחלוקת הפרשנות בין הצדדים. יוצא שעמדת המערערת בפנינו שונה מהעמדה שהציגה בהליך קמא. בפני הערכאה המבררת טענה המערערת שהמסמך מתייחס לחלק הקדמי, כפי שבית משפט קבע. ואולם, משדחה בית משפט קמא את הפרשנות לפיה זכאית המשיבה לקבל רבע בלבד מהחלק הקדמי, שינתה המערערת את טיעוניה ומודיעה עתה שעל המשיבה לקבל רבע מהשטח הכולל.