השופטת א' פרוקצ'יה:
1. הליך זה מעלה את שאלת אופן יישומם של גבולות ההתערבות השיפוטית בפסק בורר. הבקשה שהוגשה לפנינו הינה בקשת רשות ערעור שאני מציעה לקבלה ולדון בה כבערעור על שום ההיבט העקרוני הנילווה לענין, החורג אף מעבר לעניינם הפרטני של הצדדים להליך.
העובדות
2. המבקש, אהרן גמליאלי, מבקש הכרה בכך כי הוא חבר באגודה השיתופית מגשימים (להלן - "האגודה") וכי הוא זכאי לנחלה במסגרת אגודה זו מכח חברותו בה.
הורי המבקש, המבקש עצמו ושמונת אחיו היו חברי האגודה ובעלי זכויות במשק מס' 48 באגודה. עם הגיע הבנים לבגירות, הם עזבו את האגודה בזמנים שונים, וההורים נותרו לחיות במקום. בשנת 1967 הלכה האם לעולמה ובשנת 1978 נפטר האב. המבקש חי עם משפחתו בפתח תקוה וב-1975 חזר להתגורר במושב במשק 48 ביחד עם אביו עד לפטירתו. לאחר שהלך האב לעולמו המשיך המבקש להתגורר במקום.
ביום 6.1.76 הודיע האב לאגודה על החלטתו כי המבקש יהיה ל"בן ממשיך" במשק וביקש את אישור האגודה לכך. לבקשה זו לא ניתן מענה, ביום 15.5.78 לאחר מות האב, פנה המבקש לועד האגודה בבקשה להתקבל "כבן ממשיך". עמדת האגודה לבקשה זו הוצגה במכתב מיום 1.6.78 ולפיה ועד האגודה החליט בישיבתו מיום 22.5.78 לקבל את המבקש כחבר באגודה "בהנחה שהמשק החקלאי שהיה שיך לאב יעבור אליו כדין". בהחלטת הועד הוסף עוד כי "אין בהחלטה זו משום הכרה בזכויותיך לגבי המשק הנ"ל, ושאלה זו תצטרך לפתור בעצמך, יחד עם היורשים".
לאחר פטירת האב, ביקש המבקש לקיים את צוואתו, בה העניק את הזכויות במשק למבקש בלבד. בקשה זו נדחתה לאחר שבית המשפט קבע כי האב ביטל את הצוואה בחייו. בעקבות זאת, נתגלעה מחלוקת בין המבקש לאחיו: המבקש טען כי משק 48 באגודה אינו מהווה חלק מנכסי העזבון. אחיו, היורשים האחרים של העזבון, טענו כי המשק מהווה חלק מהעזבון, והזכויות בו נכללות בצו הירושה שניתן בעקבות פטירת האב. לאור המחלוקת שנתגלעה בין האחים, פנה המבקש לרשם האגודות השיתופיות כדי שימנה בורר להכריע בשאלה האם משק 48 הינו חלק מנכסי העזבון, אם לאו. הרשם עשה כן ומינה את הבורר קריצ'מן לפסוק בענין. לאחר מהלכים דיוניים שונים בפני הבורר ובפני בג"צ, תוקנה התביעה בפני הבורר והוגבלה לתביעה נגד האגודה בלבד, בה נתבקש הבורר להצהיר כי המבקש הוא בעל הזכויות במשק 48 מכח חברותו במושב, ולצוות על המושב להביא לרישום הזכויות במשק על שמו. בפסק הבורר (מב/16) נפסק כי המבקש הינו חבר אגודה עוד מ-1962 ודינו כדין יתר חברי האגודה, אולם לא נאמר דבר לגבי זכויותיו במשק 48. פסק הבורר אושר על ידי רשם האגודות השיתופיות והפך סופי.
אחיו של המבקש פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה על פי סעיף 114 לחוק הירושה ובקשו לקבוע למי ימסר המשק או מה שוויו לצורך חלוקה בין היורשים. בענין זה נפסק כי המשק הינו חלק מנכסי העזבון ובחלוקת הנכסים יימסר המשק למבקש אך הוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מהעזבון. שאלת שווי המשק לצורך תשלומי איזון נדונה בהליך נפרד בבית המשפט המחוזי, אשר קבע כיצד יחושב שווי המשק ומה שווי ההשקעות של המבקש במשק שיש לקחתם בחשבון. במסגרת אותה החלטה, ניתנה למבקש אופציה לבחור בין רכישת חלקם של יתר היורשים והשארת המשק בידיו, או מכירתו של הנכס וחלוקת תמורתו בין היורשים הזכאים. החלטה זו הפכה סופית. בעקבותיה, המשק הועמד למכירה ונמכר ב-1.2.95.
ביום 12.6.95 פנה המבקש לאגודה וטען כי מאחר שבבוררות קריצ'מן נפסק כי הוא חבר באגודה משנת 1962 ובעל זכויות בנחלה 48, חייבת האגודה להמשיך ולדאוג לכך שתוקצה לו נחלה חלופית או שווה ערכה, לאחר שנחלה 48 נמכרה. משבקשתו לא נענתה פנה לרשם האגודות השיתופיות כדי שזה ימנה בורר על פי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות לצורך הכרעה בסכסוך בינו לבין האגודה. בעקבות זאת מונה עו"ד פז כבורר. האגודה התנגדה לסמכות הבורר פז בטענה כי דרך המינוי שלו היתה שגויה ותובענה שהגישה בענין זה נדחתה (החלטה בה.פ. 696/96 מיום 11.7.96, מב/9) בתובענה נוספת של האגודה נתבקש פסק הצהרתי כי לבורר פז אין סמכות לדון בתובענה מהטעם שהמבקש לא התקבל כחבר באגודה ולכן אין סמכות לכפות עליה בוררות - בין על פי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות ובין על פי תקנון האגודה (הפ 90/97, מב/12). בהחלטה מיום 19.6.97 נדחתה גם תובענה זו. בית המשפט (כב' השופטת ר. אליעז) דחה את התובענה בנימוק כי האגודה מיצתה את זכותה לטעון כנגד מינוי הבורר בהליך הקודם, כאשר צמצמה את השאלה שבמחלוקת שם לאופן מינויו של הבורר ולא הרחיבה אותה לשאלה האם היתה מלכתחילה סמכות למנות בורר באותו ענין. משהניחה בהליך הקודם כי מדובר בסכסוך בין האגודה לבין חבר או מי שהיה חבר, מנועה היא מלטעון עתה טיעון נוגד לעמדתה הקודמת באותו ענין . בית המשפט קבע בהמשך להחלטה בהליך הקודם כי הבוררות תתנהל על פי סעיף 149 לתקנון האגודה. ערעורה של האגודה על החלטה זו נמחק.
פסק הבורר פז
3. פסק הבורר פז ניתן בשני שלבים: בשלב ראשון פסק בטענת האגודה כי לא חלה עליה חובת בוררות מאחר שהמבקש אינו חבר באגודה ולא היה חבר בה; בשלב השני פסק בתביעה לגופה.
פסק הבורר: שלב ראשון
4. בפסק בורר חלקי מיום 8.12.97 (מב/5) דן הבורר בטענת האגודה כי הבוררות אינה חלה על הסכסוך בין המבקש לבינה מפני שלא היה חבר באגודה במועד הרלבנטי או קודם לכן. הבורר קבע, ראשית, כי פסק הבורר קריצ'מן לפיו המבקש הפך חבר באגודה מ-1962 עומד בעינו ומעולם לא בוטל, והאגודה אף פעלה על פיו והודתה כי היא רואה במבקש ובאשתו בעלי המשק. די בכך כדי לקבוע כי המבקש הינו חבר באגודה. שנית, הוא קבע כי המבקש הינו חבר באגודה מכח תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג-1973. על פי תקנה זו, אם נהג אדם ונהגו בו כחבר אגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, יראו אותו כחבר באגודה. הבורר קבע כי לפחות משנת 1978, לאחר מות האב, האגודה ראתה במבקש את חליפו של האב והתייחסה אליו כאל חבר, הכניסה אותו לרשימת חברי האגודה, וחשבונות האגודה הוסבו על שמו, דרישות לתשלום חובות המשק הופנו אליו, והוא זכה ברווחים שהושגו באגודה. על יסוד כל אלה הוא קבע כי ניתן להחיל על הענין הליכי בוררות לפי תקנה 149 לתקנון האגודה, ומכוח התקנון חלה על האגודה חובת בוררות. האגודה עתרה לביטול הפסק החלקי אולם הבקשה לביטול נמחקה בהסכמה.
פסק הבורר: שלב שני
5. הבורר תחם את גדר המחלוקת לגופה לשתי שאלות: האחת - האם חברותו של המבקש באגודה נמשכת גם לאחר פסיקת בית המשפט בענין העזבון, ואם כן, מהן הזכויות הנובעות מחברותו; השניה, ובהנחה שהמבקש אכן חבר באגודה, האם חברותו מקנה לו זכות לנחלה בתחומי האגודה.
אשר לשאלה הראשונה, הבורר קבע כי בענין חברותו של המבקש באגודה, שרירה וקימת החלטתו של הבורר קריצ'מן לפיה המבקש חבר באגודה מאז 1962. הוא דחה את טענת האגודה לפיה אישור רשם האגודות לפסק הבורר קריצ'מן בענין חברותו של המבקש באגודה הוכפף להחלטת בית המשפט המחוזי בענין. הוא קבע כי הרשם אמנם סייג את אישורו לפסק קריצ'מן באומרו כי קביעתו ניתנת "לכאורה, אותה אשנה בהתאם לפסק דין הצהרתי של בית המשפט המוסמך, אם יתעורר בכך הצורך". אולם בעקבות פסק המחוזי לא נעשה דבר לשינוי האישור שניתן על ידי רשם האגודות, ולפיכך קבע הבורר כי פסק הבורר קריצ'מן עומד בעינו. עוד קבע הבורר, בפרשו הוראות שונות בתקנון האגודה, כי חברותו של המבקש באגודה לא פקעה מאליה עם מכירתו של המשק, אלא כדי שיחדל להיות חבר באגודה לאחר מכירת המשק היה צורך בנקיטת הליכי הוצאה מיוחדים על ידי האגודה - הליכים שלא ננקטו. הוא מצא כי האגודה לא פעלה לביטול חברותו של המבקש, והוא היה ונשאר חבר בה, והאגודה אף השלימה עם כך. כתוצאה מכך קבע הבורר כי המבקש הינו חבר שווה זכויות וחובות באגודה ושמו צריך להיכלל בפנקס החברים. הוא קבע אף מעבר לכך כי אילו היתה האגודה פועלת על פי הוראות האב עוד בחייו וזכויות הבן היו נרשמות במוסדות המיישבים, היו נחסכים מהמבקש כל המאבקים שבאו עליו בהמשך.
אשר לשאלה אם זכאי המבקש לסעד שתבע כי תוקצה לו נחלה בישוב, קבע הבורר כי, מצד אחד, נקבע כי המבקש הינו חבר באגודה והדבר עולה מקביעתו בת-התוקף של הבורר קריצ'מן. מצד שני, משק 48 נמכר ותמורתו חולקה בין היורשים. נוצר בכך מצב בלתי שגרתי ובלתי רצוי שבאגודה נמצא חבר שמעמדו אינו מוסדר, ואשר לא הוצא מהאגודה. מכח עקרון השוויון, שהוא מיסודות פעולתה של האגודה השיתופית, ו"מהטעם של צדק אנושי ושמירה על עקרונות של שוויון בין החברים, חייבת האגודה להסדיר את מצבו של התובע, כך שיהיה במעמד שווה לשאר חברי האגודה". הבורר הצביע על כך שבישוב מתוכננות 90 נחלות והוקצו למתיישבים רק 86 נחלות, ובידי האגודה אדמות שטרם חולקו. לפיכך פסק כי על האגודה להקצות למבקש נחלה בדומה לאלה המוחזקות על ידי שאר חברי האגודה תמורת התשלום המקובל על פי מסמך הוראות אגף מספר 31 של מינהל מקרקעי ישראל. כן נתן הוראות לגבי תשלום מיסי האגודה. הבורר מסיים את פסקו באומרו:
"לשולי הפסק עלי לציין שפסקתי לפי מיטב הבנתי ויושר לבי, לאור עקרונות הקואופרציה ועקרונות התנועה אשר לה משתייכים הנפשות הפועלות בבוררות זאת ואשר מוניתי בורר מטעמה."
לבית המשפט המחוזי הוגשו בקשות לאישור פסק הבורר ובקשה נגדית לביטולו בעילות שונות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות.