פסק דין חלקי
בקשר לנתבעים 1,4,6,7,11,12,14,15,16
עניינו של כתב תביעה זה בהודעות שנשלחו אל התובע בדואר אלקטרוני. על פי האמור בכתב התביעה, שלחו הנתבעים אל התובע הודעות פרסומת בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982 (להלן – החוק).
יש לאמר כבר בראשית הדברים, כי התובע הגיש את התביעה נגד 16 נתבעים שונים, כאשר לפחות לגבי נתבעים 2-10 ו- 16, אין כל קשר בין הנתבעים לבין עצמם ואין קשר בין הודעות המייל ששוגרו אל התובע. בהעדר כל קשר בין הנתבעים, ובהעדר שאלה משותפת הטעונה בירור משותף לכולם, היה על התובע להגיש תביעה נפרדת נגד כל אחד מהם. לו נהג כך התובע, היה נתקל בקושי לטעון שלא הגיש יותר מחמש תביעות בבית המשפט לתביעות קטנות וכמובן היה עליו לשלם אגרה נפרדת ולהתכבד ולהגיע לדיונים נפרדים במועד שנקבע לכל אחד מן הנתבעים. התובע בחר לקצר את ההליך, ולהתאימו כך שיהיה נוח יותר עבורו וכן להוזיל את העלויות, מבלי שיש לכך צידוק בדין. שמעתי את ההליך, תוך שאני נותנת דעתי לאלו והגם שאין בכך להשפיע על תוצאת ההליך, במובן קבלתה או דחייתה של התביעה, יש בכך ללמד על אופן פעולתו של התובע ולהשפיע על התוצאה הסופית, כפי שיפורט בהמשך.
ביחס לנתבעים 2,3,9 ו- 10, הגיע התובע להסכמי פשרה מחוץ לכתלי בית המשפט ועל כן עניינם הסתיים.
אשר לנתבעת 8, הוגש כתב התביעה נגד אישיות משפטית שגויה. התובע הכיר בטעותו ועל כן אני מורה על מחיקת התביעה נגד נתבעת זו.
לגבי נתבעים 4, 6 ו- 7 הציג התובע אישורי מסירה כדין (ת/2-ת/4). נתבעים אלו לא הגישו כתבי הגנה ולא התייצבו לדיון. לאחר שעיינתי בכתב התביעה ושמעתי את התובע, נחה דעתי כי האמור בכתב התביעה, בעניינם של נתבעים אלו, לא נסתר ודין התביעה להתקבל. אשר לשיעור הפיצוי, יידון זה, ביחד עם יתר הנתבעים בפסק הדין.
נתבעת 5, הגישה הודעה לצד שלישי. מאחר ובמועד שבו נשמעו ראיות, עדיין לא חלף המועד של הצד השלישי להתגונן, נדחה המשך הדיון בעניינה של נתבעת זו והצד השלישי למועד אחר.
נתבע 13 לא התייצב לדיון ולא הגיש כתב הגנה. אין בתיק בית המשפט אישור מסירה כדין ביחס לנתבע זה. אמנם נתבעת 1 קיבלה על עצמה אחריות, למשלוח דברי הפרסומת של נתבעים 11-15, אולם אין בנטילת אחריות גורפת זו, למנוע מנתבע זה להתגונן, כפי שימצא לנכון. אשר על כן, הדיון בעניינו של נתבע 13, נדחה לצורך ביצוע המצאה כדין, ליום 28.11.13 בשעה 17:30. התובע יבצע הזמנה לנתבע במסירה אישית.
לאחר הקדמה זו, אבחן התביעה נגד יתר הנתבעים, כל אחד בנפרד:
מבוא
כתב התביעה הוגש תוך שהוא מבוסס על תיקון מספר 40 לחוק. תכלית התיקון לחוק, עולה בבירור מתוך דברי ההסבר להצעת החוק, שם נאמרו דברים הבאים:
"נוכח ריבוי הפרסומים המגיעים ישירות לבתים פרטיים, באמצעות פקס, הודעות SMS והודעות דואר אלקטרוני, מצד משווקים ומפרסמים המבקשים להציע מוצריהם, גובר הצורך להגן על פרטיותם של האזרחים מפני שיטפון פרסומי זה, שעל פי רוב הם אינם מעוניינים בו.
בהקשר זה יש לציין כי בדרך כלל החברות מגיעות אל הצרכנים הפוטנציאליים בלא היכרות קודמת, דרך מאגרי שמות עליהם הניחו את ידן, למורת רוחו של האדם שאינו מעוניין בכך, כאמור ושלא נתן לכך אישור מראש.
הצעת חוק זו באה להסדיר את ההתקשרות הזו ולאסור עליה בהעדר הסכמת הנמען, כך שמותר יהיה להתקשר לצורך שיווק או פרסום של מוצר או שירות רק לאחר קבלת הסכמה מראש".
השאלה המחייבת בחינה לגבי כל אחד מן הנתבעים בנפרד, היא האם עונה הוא על הגדרת "מפרסם" כאמור בחוק, האם נשלחו מטעמו הודעות פרסומת והאם הודעות אלו הנן בגדר "דבר פרסומת". לאחר בחינת האחריות של כל אחד מן הנתבעים, אבדוק בנפרד את שאלת הפיצוי.
נתבעת 1:
בכתב התביעה, מפרט התובע כיצד התחקה על עקבותיה של נתבעת 1, וזיהה כי נתבעת זו שולחת דברי פרסומת באמצעות חברה בשם מסר-10, שעיסוקה בין היתר בפרסום באמצעות המייל. התובע טוען כי בשיחה עם נתבעת 1, הודתה זו, במשלוח דברי פרסומת.
במהלך הדיון שבפני, ואף בכתב ההגנה של נתבעת 1, קיבלה זו אחריות לדיוור עבור נתבעים 11-15. התובע לא צירף לכתב התביעה הודעות פרסומת המיוחסות לנתבעת 1 ישירות, בנפרד מדיוור עבור נתבעים 11-15.
במהלך הדיון שנערך ביום 21.7.13, טען התובע כי נתבעת 1 אחראית לכל דבר פרסומת שנעשה באמצעות כתובת בשם דיוור4יו. כאשר נשאלה נתבעת 1 במהלך הדיון, האם הכתובת דיוור4יו היא כתובת שלה, השיבה נתבעת 1 בחיוב. בשלב זה, מיהר התובע להציג רשימת הודעות שנשלחו לכתובת המייל שלו, ואשר לדבריו כוללים דברי פרסומת.