סיווג החלטה לדחות בקשה לביטול דחיית הערעור כפסק דין או החלטה אחרת

השופטת ע' ארבל:

זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש) בב"ש  92155/06 שבה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"פ 70322/05 על-פי סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) ולקיום דיון בערעור לגופו של עניין.

1.        המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירות מע"מ ונדון לעונשים של 18 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים וקנס של 30,000 ש"ח  (ת.פ 12067/00, סגנית הנשיא ז' הדסי הרמן). על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיים שתי ישיבות לשם דיון בערעור. המבקש התייצב לישיבה הראשונה אך נעדר מן השנייה, ושלח תחתיו את רעייתו ואת עורך דינו. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור עקב אי התייצבות המבקש, וזאת לפי סעיף 208 לחסד"פ. יצוין, כי בית המשפט השתמש בביטוי "מחיקת הערעור", זאת אף שסעיף 208 קובע כי בית המשפט רשאי "לדחות את הערעור" בשל אי ההתייצבות. המבקש הגיש בקשה לבית המשפט קמא כי יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 208א לחסד"פ, יבטל את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור לגופו. בית המשפט המחוזי דחה כאמור בקשה זו בקובעו כי היות שהבקשה לא הראתה כל סיבה לאי התייצבותו של המבקש ומשניתנו למבקש הזדמנויות לשלם את חובו לרשויות המס והוא נמנע מלנצלן, אין מקום להיעתר לבקשה. על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפנינו.

טענות הצדדים

2.        בבקשתו טוען המבקש, כי היה מקום להתייחס להחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול דחיית הערעור, לפי סעיף 208א לחסד"פ, כאל פסק דין. בעניין זה מפנה המבקש לרע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 433 (2000) (להלן: עניין חילף) שבו נקבע כי לאור ההלכה שלפיה יש לסווג כ"פסק דין" כל החלטה שיפוטית שהכריעה סופית בעניין מסוים, ומשההכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שהוגשה באותו עניין שמה קץ להתדיינות באופן סופי, יש לסווגה כפסק דין ולאפשר למבקש הבקשה לערער על ההכרעה בה, בזכות. לטענת המבקש, בדומה לעניין חילף, גם הבקשה שהוגשה בענייננו פתחה בינו ובין המדינה התדיינות במסגרת הליך נפרד מן ההליך הפלילי שבו הורשע, וניתנה בה החלטה ששמה קץ להתדיינות באופן סופי, ומכאן שיש לסווגה כ"פסק דין" ולאפשר לו לערער עליו בזכות. לדידו של המבקש, להוציא העובדה שבעניין חילף דובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור ואילו בענייננו מדובר בבקשה שלא לראות באי התייצבותו לדיון עילה לדחיית הערעור, אין כל הבדל בין המקרים, ומכאן שיש להחיל את ההלכה שנקבעה בעניין חילף גם על ענייננו.

           לגופו של עניין טוען המבקש, כי היה מקום להיעתר לבקשתו לפי סעיף 208א(א) לחסד"פ היות שמתקיימות בעניינו שתי החלופות אותן מציב הסעיף כתנאי לביטול דחיית הערעור: הייתה סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות ושמיעת הערעור דרושה כדי למנוע עיוות דין. לטענתו, אי התייצבותו לדיון הייתה תולדה של מצוקתו הנפשית הקשה שנבעה מן החובות הכספיים הכבדים אליהם נקלע עקב היותו ערב לחובות אחיו שהלך לעולמו, מהתנכלות נושי האח אליו, מן האיומים שהפנו אליו הנושים, ממצבו הרפואי הקשה ומהיעדר תמיכה משפחתית שתזכה אותו בהקלה נפשית, עקב מות אביו, אמו ואחיו בשנים האחרונות. לדידו של המבקש, פסיקתו של בית משפט זה מורה כי ההצדקה לדחיית הערעור עקב אי התייצבות המערער נובעת מן ההתייחסות אל אי ההתייצבות כאל גילוי דעת מצד המערער לחזרתו בו מן הערעור שהגיש. במקרה דנן הוא שלח את אשתו ואת בא כוחו להגיע לדיון בבית המשפט ונמנע מלהגיע אליו מחמת מצוקתו הנפשית, ומכאן שאין מקום לראות בהיעדרותו מן הדיון ביטוי לרצונו לחזור בו ממנו. לבסוף טוען המבקש, כי דחיית הערעור בלא לדון בו לגופו, רק בשל אי התייצבותו לדיון, עולה כדי עיוות דין, באשר נמנע ממנו "יומו בבית המשפט" ולא הייתה לו ההזדמנות להשמיע את טענותיו.

3.        בתגובה טוענת המשיבה, כי על אף שאין היא חולקת על כך שיש לסווג את החלטתו של בית המשפט המחוזי כ"פסק דין", מפסיקתו של בית משפט זה עולה, כי הדרך לתקיפת החלטה של בית משפט מחוזי שבה נדחה ערעור מכוח סעיף 208 לחסד"פ היא בהגשת בקשת רשות ערעור ולא בדרך של ערעור בזכות. לדידה, הפתרון שנמצא בעניין חילף נועד לתת מענה לבעיה שאינה מתעוררת בענייננו, היא הבעיה של היעדר הליך אחר שבאמצעותו ניתן להעמיד לביקורת שיפוטית החלטה של בית המשפט המחוזי בהליך פלילי. לטענת המשיבה, בענייננו פתוחה בפני המבקש הדרך להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ומכאן שאין טעם לחרוג מדרך זו הקבועה בחוק ולאפשר למבקש לערער בזכות. הבדל נוסף שמוצאת המשיבה בין המקרה שבענייננו לזה שנדון בעניין חילף הוא שהבקשה להארכת מועד שנדונה באותו עניין הייתה הליך ראשוני בבית המשפט המחוזי ולא הליך ערעורי, בעוד שבענייננו ההחלטה שעליה משיג המבקש היא החלטה שסיימה את הליך הערעור בבית המשפט המחוזי בפסק דין. הבחנה זו, לפי המשיבה, גוררת עמה הבדל בנוגע לדרך המתאימה להשיג על הכרעתו של בית המשפט: ערעור בזכות בעניין חילף לעומת בקשת רשות ערעור בענייננו.

דיון

4.        מעיון בטענות הצדדים נדמה כי לא נפלה מחלוקת ביניהם בשאלת סיווג ההליך וכי שני הצדדים רואים עין בעין את סיווג החלטתו של בית המשפט המחוזי כ"פסק דין". ברם, עיון שני בטענות מעלה כי הצדדים אינם מתייחסים לאותה החלטה. בעוד שטענותיו של המבקש מתייחסות להחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול דחיית הערעור, לפי סעיף 208א לחסד"פ, מופנות טענותיה של המשיבה לפסק הדין הראשוני של בית המשפט המחוזי, שבו נדחה ערעורו של המבקש בשל אי התייצבותו לפי סעיף 208 לחסד"פ. לאור זאת, לא ניתן להניח כי סוגיית סיווג החלטתו של בית המשפט קמא כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים ואידרש במסגרת הדיון גם לה. למען הסדר הטוב אביא את שני הסעיפים כלשונם.

           סעיף 208 לחסד"פ, שכותרתו "דיון בפני בעלי הדין" קובע כי-

הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית המשפט לדון בערעור לא בפניו; או, אם המערער הוא שלא התייצב - לדחות את הערעור מטעם זה בלבד.

           סעיף 208א לחסד"פ עוסק בביטול דחיית הערעור וקובע כי-

 (א) נדחה ערעורו של נאשם בשל אי-התייצבותו יבטל בית המשפט את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור אם נוכח, על פי בקשת המערער, כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

(ב) בקשה לפי סעיף זה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שהחלטת הדחיה הודעה למערער או תוך מועד מאוחר יותר שהסכים לו בית המשפט.

סיווג החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול דחיית הערעור

פסק דין או החלטה אחרת?

5.        ההבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת, הן בהליך אזרחי, הן בהליך פלילי כזה שלפנינו, נעוצה בשניים: ראשית, יש לבחון האם הכרעתו של בית המשפט סיימה את בירור המחלוקת הכוללת שבין הצדדים והאם הכריע בית המשפט באופן סופי ביחס לסעדים שנתבקשו במסגרת התובענה. סיום הדיון בתיק עם מתן ההחלטה יהווה שיקול מרכזי התומך בסיווגה כ"פסק דין"(ראו בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (1991) (להלן: עניין חסן); ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152 (1993)). שנית, יש לבחון את תוכנה ונושאה של ההחלטה. בקשה שנושאה טפל לנושא המחלוקת העיקרית תסווג במרבית המקרים כ"החלטה אחרת". יצוין כי שלב זה של ההבחנה בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" רלוונטי בעיקר להחלטות שניתנו לאחר מתן פסק-דין (ראו: ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 768-766 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); ע"פ 2525/05  זיינלוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 2585 (2005) (להלן: עניין זיינלוב)).

           הבחנה זו טומנת בחובה משמעות רבה בשלב הערעור. הלכה פסוקה היא כי זכות ערעור נולדת אך מכוח הוראת מפורשת שבחוק ובהיעדרה אין היא זכות קנויה הניתנת לבעל דין באופן אוטומטי (ראו ע"פ 522/69 אוחנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 400 (1970) (להלן: עניין אוחנה); בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל לאזור יו"ש, פ"ד מב(1) 353 (1988); עניין זיינלוב). סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע כי-

       (א)     פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון.