פסק דין
ביום 3.3.2010 נסע התובע לחתונה שהתקיימה באולם המופעל ע"י הנתבעת בקיבוץ עינת. התובע החנה את רכבו בחנייה הצמודה לאולם האירועים "לימון אירועים" שבקיבוץ עינת. לטענת התובע הוא חנה במקום זה בהוראתם המפורשת של עובדי הנתבעת ואלו הורו לו לחנות דווקא במקום זה ולא במקום אחר. לאחר כשעה וחצי שב התובע אל רכבו וגילה כי שמשת רכבו הקדמית הימנית נופצה ותיקו האישי והארנק שהיו בו נגנבו מן הרכב. התיק והארנק אשר נגנבו הכילו מסמכים וחפצים אישיים רבים בעלי ערך, ביניהם תמונות של סבתא התובע מתקופת השואה, מכתבים שונים, כסף מזומן בסך 1,800 ₪ ,משקפי שמש אופטיות, פנקסי שיקים, כרטיסי אשראי, רישיונות שונים וכו'. התובע הבחין כי אותם אנשים אשר הורו לו להחנות את רכבו אינם נוכחים עוד במקום כך שלא היה ניתן לשאול אותם באשר לזהות הפורצים.
לטענת התובע עובדי הנתבעת אשר כיוונו אותו אינם סדרנים כפי שטוענת הנתבעת אלא הם הינם בגדר "שומרי שכר" עפ"י סעיף 2 (ב) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 ומשכך הם אחראים על הנזק בגין הגניבה. השומרים הם שקבעו לאורחים ובתוכם התובע היכן בדיוק לחנות ובכך שללו מהתובע את החירות לחנות באופן חופשי היכן שחפץ.עוד לטענתו הפריצה התרחשה במתחם האולם ולנתבעת ישנה שליטה מלאה בו.
לשיטת התובע, הנתבעת מטעה את הציבור בכך שאותם עובדים , מיד לאחר תחילת האירוע הופכים לפתע למלצרים ובעלי תפקידים אחרים וזונחים לחלוטין את החנייה.בהתנהלות זו הנתבעת מציגה מצג שווא כאילו המקום מאובטח ומסודר אולם בפועל מותירה את אורחי האולם מופקרים מכל שמירה. התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת לא הציבה שלט אזהרה לפיו יידעו אורחי האולם כי מדובר בחנייה ציבורית או אזהרה מטעמה להעדר אחריות לכל פריצה או גניבה בשטח החנייה.
לטענת התובע, על הנתבעת לפצותו בגין פריצת הרכב וגניבת החפצים ממנו בסך כולל של 15,000 ₪. והפירוט כדלהלן: כסף מזומן שנגנב בסך 1,800 ₪ , מצת "זיפו" ומשקפי שמש אופטיות וכן תיק עור-2,500 ₪ ,אובדן 3 ימי עבודה לשחזור תעודות, תיקון שמשה, הגשת תלונה במשטרה, בדיקות משטרה -9,000 ₪ , עוגמת נפש והוצאות משפט- 1,700 ₪.
הנתבעת דוחה את טענות התובע ולטענתה עובדיה הינם סדרנים ואינם בגדר שומרים מאחר והם אינם מחזיקים ברכב (אינם מחזיקים במפתחות, הרכב ואינם גובים תשלום עבור החניה) ולכן אין חוק השומרים חל עליהם. הנתבעת מציבה סדרנים בשעת הגעת האורחים לאירוע ע"מ לכוון את הרכבים המגיעים אל החניה. הכוונת האורחים נועדה ע"מ לסמן לאורחים היכן אזור החניה הסמוך לגן האירועים-בכדי למנוע הטרדות תושבי המקום, וכן ע"מ לוודא שאין רכב אחד של מי מאורחי האירוע חוסם בחנייתו רכב אחר. עוד לטענתה, האורחים רשאים לא להיענות לסדרנים ויכולים להמשיך לנסוע לאורך הכביש הגובל באזור החנייה אל עבר חניות אחרות.
הנתבעת מציינת כי ליד גן האירועים קיימים בתי עסק מסוגים שונים כגון מאפייה, מפעלים וכו'. התוצאה היא שאזור החניה פתוח לכל אורח ולא מוגדר לאורחים ספציפיים. בעוד שבמהלך רוב שעות היום חונים באזור החניה דווקא רכבים שאין להם שום קשר לגן האירועים אלא לקיבוץ עצמו ולפיכך אין מקום להציב שלט אזהרה כפי שאין מקום להציב שלט ליד מדרכה שניתן לחנות בה ע"מ להיכנס לקניון. עוד מוסיפה הנתבעת כי היה על התובע לקחת עימו את חפציו וכספו ולא להשאיר חפצים בעל ערך ברכב ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.
מעדיות הצדדים בפני ניתן לקבוע בברור כי אותה חניה מדוברת אינה מגרש חניה מגודר או שטח מוסדר אלא מדובר במקומות חניה בשולי הכביש.
התובע מבקש לחייב את הנתבעת מכוח דיני השומרים כאשר לשיטתו הנתבעת הינה בגדר שומר שכר(סעיף 19 לכתב התביעה).
סעיף 1 (א) לחוק השומרים תשכ"ז-1967 קובע כי :"שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח הבעלות". כדי לקבוע כי מדובר בשומר על התובע להוכיח את יסוד החזקה , היינו "היכולת המעשית" לפקח על הנכס ולקיים את השמירה עליו: " קיים קשר הדוק בין היקף פריסתו של הדיבור "החזקה" לבין היקף האחריות המוטלת על המחזיק"
ב (רע"א 270/01 תמנון בע"מ נ' אליהו, פ"ד נז (2) 817, 822; נאמר בעניין זה :
"ההחזקה כמקור לאחריות על פי חוק השומרים מבוססת על מידת השליטה של אדם אחד על נכס של אחר (ראו ע"א 46/75 מדינת ישראל נ' לבנשטיין, פ"ד ל( 1) 716, 723, וכן ויסמן, "החזקה", מחקרי משפט טו 5, 26). מידתה של השליטה הנדרשת - כמו גם של התמורה הנדרשת - כדי להימנות על שומר בשכר קשורה, בין השאר, בשאלה אם מוצדק הוא להטיל על אותו אדם את האחריות המוגברת המאפיינת את השומר בשכר. עמד על כך ד"ר מ' חשין, בציינו:
"המבחן העיקרי לקביעתו של שומר כשומר שכר, ייסוב את הוראת האחריות המוגברת בה נושא שומר שכר, בהשוואה לשומר חינם. השאלה היא אם היחסים בין הצדדים... מצדיקים הטלת אחריות מוגברת. השאלה היא... אם בהיעדר הסכמה יהיה זה נכון וצודק בנסיבות העניין, לחייב את השומר באחריות מוגברת" (שם, עמ' 167).
נמצא, כי אחריות מוגברת כשומר בשכר תהא מוטלת על אותו אדם אשר מפעיל מידת שליטה המתיישבת עם הטלתה של אחריות מוגברת. כאשר הקשר בין הצדדים, אשר מהווה בסיס לשמירה ולאחריות, מקורו בחוזה שבין הצדדים, יש לבחון את הוראות החוזה ואת ההסדרים אשר נקבעו בין הצדדים לעניין הפיקוח על הנכס מהן לעניין היקף האחריות אשר השמירה גוררת אחריה (ראו אנגלרד, "האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון - קשר השמירה ובעיותיו", משפטים יא 295, 301 (תשמ"א)). בהיעדר הוראות (מפורשות או משתמעות) בחוזה בעניין זה, יש להשיב על שאלה זו על פי העקרון הכללי של תום הלב (כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973).
החלת העקרונות הנ"ל על התביעה שבפני מביאה למסקנה כי לא התקימו הוראות חוק השומרים בענייננו; כאמור אין מדובר במקום מגודר, לעובדי הנתבעת אין כל אפשרות לשלוט ברכבים, היציאה והכניסה מן החניה פתוחה לכל דורש, התובעת לא הבטיחה שרותי שמירה לתובע ןגם לא למזמין הארוע, והחניה הינה בחינם. כל אלו מביאים למסקנה כי אין להטיל על הנתבעת אחריות מכוח חוק השומרים. לטעמי התובע גם לא הוכיח כי הנתבעת הינה בגדר "שומר חינם" ( וכאמור טענתו היא כי הנתבעת הינה בגדר "שומר שכר").
התובע מפנה לאמור בעא 46/75 מדינת ישראל נ' שמואל לבנשטיין, ואח', פ''ד ל(1),716. איני סבורה כי יש בדברים הנ"ל כדי לסייע לו. שם נקבע כי לא תקום חובת שמירה באשר למשאית שחנתה מחוץ למוצב והאחריות תקום רק כאשר המשאית חנתה בתחומי המוצב בשליטתו המלאה של מפקד המוצב ותוך מתן התחיבות מכללא לשמירה על המשאית. בענייננו רכבו של התובע חנה בדרך ציבורית, שאינה בשליטת הנתבעת ולא ניתנה לו כל הבטחה מכללא לשמירה על מכוניתו.
איני סבורה כי הנתבעת התרשלה בדרך כלשהיא כלפי התובע. לו היה טורח לשאול את אותו סדרן האם קיימת אבטחה היה יודע כי המדובר בסדרני חניה בלבד.
מאחר והתובע אינה אחראית על שולי הדרך ואין היא חבה בחובת שמירה כללית גם לא היה עליה להתקין שלטים כפי שסובר התובע.
לאור האמור התביעה נדחית.
ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"א, 02 מאי 2011, בהעדר הצדדים.