החלטה
בפני התנגדות לביצוע שטר חוב בחתימת המבקשת 1 ובערבות המבקשים 2-3.
שטר החוב כנגד המבקשת הוגש לביצוע, בסכום של 52,800 ₪.
לטענת המבקשת, על פי תצהירה שהוגש בתביעה להתנגדות, התגוררה בשכירות בדירה שרכשה המשיבה, לאה סולומון, באמצעות מיופה כוחה שיקרא להלן: מר סיילס.
לטענת המבקשת, כטענת המשיבה, התגוררה בדירה בדרך בן גוריון 47 בת ים, ארבעה חודשים לאחר תום הסכם השכירות בינה לבין בעלת הנכס.
הסכם השכירות בין הצדדים הסתיים ב- 31.8.07.
לגרסת המבקשת 1, נותרה בנכס ארבעה חודשים נוספים לאחר תום הסכם השכירות, על פי עצת עורך דינה (שאינו עורך דינה שהתייצב היום לדיון) וזאת מכח זכותה הנטענת לפיצוי כספי מאת בעלת הנכס בגין שיפוצים שערכה במושכר, וכדבריה בעמ' 3 לפרוטוקול, שורה 14: "אני עזבתי את הדירה 4 חודשים אחרי החוזה".
לטענת המבקשת, על רקע העבודה ששררו בינה לבין בעלת הנכס וליתר דיוק, מיופה כוחה של בעלת הנכס, יחסי אמון, יחסי קרבה וחברות ועל רקע עובדה שהיא סייעה למיופה הכח לרכוש את הנכס בו התגוררה בשכירות מאת בעליו הקודמים – האמינה להבטחות מיופה הכח כי תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה בה התגוררה מזה 17 שנה לגרסתה, למשך תקופה ארוכה.
סעיף 5 לתצהירה טענה כי בשל יחסיהם הטובים ומתוך יחסי אמון, הסכימה לבקשת המשכיר לבצע שיפוצים בדירה, על חשבונה. עוד טענה כי ההסכם המפורש בין הצדדים היה כי סכום השיפוץ יקוזז מסכום הדירה – סכום של 12,000 ₪ בקירוב השווה ל- 4 חודשי שכירות, אותם ביקשה בסופו של דבר לממש – כך נרשם בסעיף 5 לתצהיר.
ברם; במהלך הדיון בפני, הסתבר כי גרסתה העובדתית של המבקשת שונה ולא כפי שנוסח בתצהירה וכדבריה: "כל זה לא נכון, זה מה שהוא כתב", מפנה למי שערך וניסח את התצהיר, בא כוחה – עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 24.
לכשנשאלה לפשר הסתירה בין גרסתה לבין האמור בתצהירה, הסבירה המבקשת כי השביחה את הנכס, היא רכשה מרצפות, חרסינה, כיור, ברזים ובעל הנכס וליתר הדיוק, מיופה הכח של בעלת הנכס, אמור היה להחזיר לה את הנכס.
לגרסתה, ה"שיפוצים" בוצעו בשנת 2006 – עמ' 3, שורה 3 לפרוטוקול.
לגרסת המבקשת, משנדרשה לפנות את המושכר על ידי מיופה הכח של בעלת הנכס החליטה לעזוב את הדירה ארבעה חודשים לאחר תום החוזה בעצת עורך דינה, וכדבריה: "אמרתי לו שאם הוא לא יוריד לי את שכר הדירה יצטרך להחזיר לי את מה שהוצאתי... התייעצתי עם עו"ד והעו"ד אמר לי להישאר 4 חודשים בדירה ללא תמורה וזה מה שעשיתי". זאת לציין ולהדגיש כי על פי סעיף 5 ד' לת/1, הסכם השכירות בין הצדדים, "היה ולא פינה השוכר את המושכר בתום תקופת השכירות... ישלם השוכר למשכיר סכום השווה ל- 100$ לכל יום בו יאחר לפנות את המושכר". לשון אחרת; העובדה לכאורה שהמבקשת החזיקה בנכס 4 חודשים לאחר תום הסכם השכירות, מחייבת אותה ב- 100$ ל- 120 ימים כאמור ובסה"כ התמורה בשקלים של 1,200 $. כאמור; טענת המבקשת בתצהיר שהוגש לתמיכה בהתנגדות, כי עומדת לה זכות קיזוז בסכום של 12,000 ₪ בגין שיפוצים שערכה בנכס.
בעניין השיפוצים הנטענים, לוקה ההתנגדות בחוסר פרוט בוטה ובעיקר באסמכתאות להוצאות שהוציאה לטענתה, אם בכלל, בגין שיפוצים במושכר.
בסעיף 6 לתצהירה טענה כי השיפוץ – שלא ברור באיזו תקופה בוצע- כלל שיפוץ מטבח, תיקוני אינסטלציה, ריצוף, נגרות, עבודות חשמל, החלפת דוד, התקנת ארון אמבט, החלפת מנעולים ופעולות נוספות. ברם; המבקשת לא צרפה אסמכתאות שתתמוכנה בטענתה להוצאת הוצאות לשיפוץ המושכר. כל שצרפה הוא טופס מידות מנובמבר 2003 שברור שאינו רלבנטי של חברת "רב מגן" – בהתייחס לתקופה בה לא היה הנכס בבעלות המשיבה, אישור ביצוע עבודה של החלפת צילינדר בעלות של 330 ₪ ששולם כנראה על ידי המבקשת. מעבר לכך לא צורפה כל אסמכתא שתעיד כי המבקשת מימנה שיפוץ מטבח, ארונות מטבח, מרצפות, חרסינה ושיפוצים כטענתה.
מוצאת לנכון לציין ולהדגיש כי ההתנגדות שהגישה המבקשת נתמכה בתצהיר מ- 7.10.09.
הדיון היום נערך בחלוף שלושה חודשים מיום אימות התצהיר. למרות זאת, לא המציאה המבקשת אסמכתאות שתעדנה כי אכן הוציאה הוצאות להשבחת המושכר ולשיפוצו.
בנסיבות אלה, בהחלט היה מקום לדחות על הסף את טענתה להוצאות להשבחת הנכס עוד מבלי לבחון האם ההשבחה כאמור, בוצעה בהסכמת בעלת הנכס המושבח.
זאת אוסיף ואדגיש כי על פי סעיף 7 ד' להסכם השכירות שנחתם ב- 25.7.06, בתוקפו הוארך בשנה נוספת ועד 31.8.08, התחייבה הנתבעת שלא לשנות את מבנה המושכר, לא לעשות בו שינויים, לא לבצע בו כל עבודות שיפוצים בלי קבלת רשות בכתב ומראש מאת המשכיר. בנוסף הוסכם כי כל תוספת או שינוי שיעשו במושכר, יחשבו כרכושו של המשכיר.
המבקשת התעלמה מתוכן ההסכם ולמעשה טענה כי לא קראה אותו.
