סהלו מולט נ' עמיגור ניהול ואח'

פסק דין

השופט א. ואגו:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום באשקלון (כב' השופטת א. ליפשיץ), שניתן ביום 19.8.13, בת"א – 6401/08, ובגדרו התקבלה תביעת המשיבה לפנות את המערער ואת בת זוגו (שהיתה נתבעת בתיק שהתנהל בבימ"ש השלום, ומשום מה לא ננקבה כמשיבה, ולו פורמאלית, בערעור, אולם הצדדים לא העלו טענה ביחס לכך), מדירה שהושכרה למערער בשכירות של דיור ציבורי.

יוער, שבהליך הערעור, כמו גם בפני ביהמ"ש השלום, היה המערער מיוצג ע"י עו"ד א. ווסר, אולם, לאחר סיום הדיון בפנינו, ומשהוברר שאין בידי המערער לקבל המלצה מסוימת שהמלצנו בתום הדיון , ויש ליתן פס"ד בערעור לגופו, התקבלה הודעה שעו"ד ווסר חדל לייצג המערער ושהתיק הוחזר לידי הלקוח. בהמשך, הוגשה בקשה על ידי המערער לעכב מתן פסה"ד שלנו בשלושה חודשים לפחות, כיוון שהגיש בקשה לגירושין לביה"ד הרבני, כדי לאפשר פניה מחודשת למשיבה. לא מצאנו להיעתר לבקשה זו.

המשיבה טענה, כי לאחר נישואיו של המערער, שוב אינו עונה להגדרה של "זכאי" על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי – תשנ"ח – 1998 (להלן:"החוק"), היות ובבעלות אישתו דירה אחרת. המערער ואישתו טענו, מנגד, שהם מתגוררים בנפרד, ובעוד האישה אינה מתגוררת בדירה שבדיור ציבורי, אלא בדירה שבבעלותה, הרי, עדיין המערער עונה להגדרת "זכאי" לפי החוק, שכן, בפועל, אין לו כל דיור חילופי אחר.

בימ"ש השלום דחה את טענות המערער, בקובעו, לאחר שמיעת הראיות, כי המשפחה – המערער ואישתו, עם ילדיהם, גרים כמשפחה אחת בדירה הנדונה, באשקלון, וכי הטענה שבני הזוג פרודים, וכי הבנות גרות עם המערער, בנפרד מבת הזוג, אין בה ממש, ורק נועדה למנוע את פסק הפינוי שהתבקש.

חוזה השכירות עם המשיבה נחתם עוד בשנת 1997, כאשר השכירות הציבורית הוקנתה לאימו המנוחה של המערער ולו עצמו. בשנת 2006 נפטרה האם ואילו המערער נישא עוד בשנת 2003. כאשר התבקשו המערער ואישתו להמציא תעודת זכאות חדשה, כדי לחתום על חוזה שכירות ציבורית עדכני, התברר למשיבה, כי לבת הזוג יש דירה בבעלותה בעיר רחובות, שנרכשה על ידה, עוד טרם נישואיה למערער. עובדה זו יש בה לאיין סטטוס הזכאות של המערער לפי החוק, שכן, תנאי לזכאות (סעיף 1 לחוק) הוא, בין היתר, ש"אין בבעלותו או בבעלות קרובו דירה או מקרקעין אחרים" (אין חולק שאשת המערער מוגדרת כ"קרוב").

תמצית הקביעות העובדתיות, שנעשו על ידי בימ"ש השלום, היא כדלקמן: בשנת 2006 פנו המערער וזוגתו לרבנות לפתיחת הליך גירושין. ההליך לא קודם והם רשומים כנשואים עד היום. בשנת 2008 חתמו בני זוג על הסכם ממון שלפיו הדירה ברחובות תישאר על שמה של בת הזוג. לצדדים שתי בנות משותפות, כאשר השניה, ילידת 2010 נולדה לאחר פתיחת תיק הגירושין ולאחר חתימת הסכם הממון, מה שהטיל ספק בכנות מהלך הגירושין והפרידה. כתובתה הרשומה של האישה, וכן של שתי הבנות, נותרה באשקלון, בדירה נשוא ההליכים.

עדותו של המערער נמצאה לא עקבית ולא מהימנה. נמצאו בה סתירות ואי דיוקים, והיא עמדה בסתירה לעדות בת הזוג בבית המשפט. הסברי המערער לסתירות נמצאו לא נכונים ולא משכנעים.

נמצא, גם על סמך דו"ח חקירה שבוצע ע"י המשיבה, ועדות רכז השכונה מטעמה, שהמשפחה התגוררה כל העת יחד בדירה הנדונה. פתיחת הליך הגירושין וכריתת הסכם הממון, כאמור לעיל, נעשו כדי שלא לאבד את הזכאות בדירה, ועל מנת להציג מצג שווא שלפיו בני הזוג נפרדו.

לאור כל אלה, התקבלה תביעת המשיבה ומשנפסק שהמערער אינו זכאי על פי החוק לדיור ציבורי, ניתן צו, שלפיו עליו ועל בת זוגו, הנתבעת הנוספת בהליך דלמטה, לפנות את הדירה עד יום 31.9.13.

בערעור שלפנינו, ביקש המערער להשיג על הממצאים העובדתיים והוא טוען שהפירוד היה אמיתי, עזיבת האישה והמעבר לדירה שבבעלותה ברחובות אינם למראית עין ואין למערער אפשרות או זכות להתגורר באותה דירה אחרת ומשכך אין לראותו כמי שבבעלותו או בבעלות קרובו דירה אחרת, כלשון החוק.

הכלל הוא, שאין בית משפט של ערכאת הערעור מרבה להתערב בקביעות עובדתיות שעל הערכאה הדיונית, בפרט כאשר זו מבוססת על ממצאי מהימנות והתרשמות ישירה מהעדים. במקרה הנדון, לא רק שאין מקום לחרוג מתפיסה זו, אלא, שמצאנו שבית המשפט בחן ביסודיות ולעומק את כלל הראיות והעדויות ושקל אותן וכי ממצאיו נטועים היטב בתשתית הראייתית. ניתנו נימוקים מפורטים וברורים להעדפת העדויות שמטעם המשיבה ולדחיית גרסאות המערער וזוגתו.

בכל אלה – לא מצאנו מקום להתערבות.

הועלתה טענה נוספת, בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון, וככל שניתן לרדת לסופה, סבור המערער, שנפלה שגגה משפטית בכך שביהמ"ש התייחס לדירה שבבעלות האישה כאל נכס של הבעל או של התא המשפחתי, כאשר אין לו אפשרות מעשית לעשות בו שימוש. אולם, זהו טיעון "מעגלי", כיוון שביהמ"ש קבע שלמערער, יש גם יש אפשרות לגור בדירה האחרת ולהשתמש בה, באשר "פירוק התא המשפחתי" לא היה ולא נברא. בנוסף – ההגדרה המחייבת בחוק אינה עוסקת ברזולוציה של מערכת היחסים הפנימית במשפחה, אפילו, למשל, הוכח, שבת זוג שיש לה דירה הרשומה על שמה, אינה מוכנה להעמידה לרשות המשפחה לצורכי מגורים (ואטעים – כזאת לא הוכח ולא נקבע בעניין הנדון). לשון החוק ברורה. תנאי, בלתו אין, לזכאות לפי החוק, הינו, בקטע הרלוונטי לנו, ש"אין בבעלותו או בבעלות קרובו דירה או מקרקעין אחרים". עצם הבעלות שוללת את הגדרת הזכאות. השימוש למגורים בפועל, או פוטנציאל המגורים בנכס האחר, אינו מעלה ואינו מוריד.

משום כל האמור לעיל, לא מצאנו כל טעות בפסק הדין נשוא הערעור, ואין בפי המערער כל טענה הראויה להישמע, שבעטייה יש להיעתר לו.

אמליץ לחברותיי הנכבדות לדחות הערעור, ועם זאת, בהתחשב במצבו האישי והכלכלי של המערער, להסתפק בהשתת הוצאות משפט מתונות, לטובת המשיבה, שיעמדו על סכום כולל של 5000 ₪.

אריאל ואגו, שופט

כב' האב"ד ש. דברת-ס.נשיא

אני מסכימה.