סדר הדין, פסיקתו ו'גמרו' בדין תורה בכלל, וכשאחד הדיינים אומר 'איני יודע', מסתלק או מנוע מלהכריע בפרט – ההלכה ויישומה בזמננו; בטלות פסק דין

שאחד מחותמיו חתם עליו לאחר פרישת חברו לגמלאות

פסק דין

א.         לפני בית הדין מונח ערעורה של האם על סכום המזונות שנפסק בהחלטת בית הדין האזורי שנחתמה ביום כ"ט בשבט התש"ף (24.2.20).

בא כוח המערערת העלה טענה מקדמית שלפיה אין תוקף לפסיקה שנקבעה בהחלטה זו מאחר שבשולי ההחלטה נכתב שהיא נחתמה דיגיטלית במועד הנזכר.

לדבריו אב בית הדין הרב יצחק זר פרש לגימלאות ביום 6.11.19, סעיף 16ב(א) לחוק הדיינים קובע: "דיין שהחל בדיון ויצא לקצבה או פרש, יהיה מוסמך לסיים את הדיון בתוך שלושה חודשים מיום היציאה לקצבה או פרישה." שלושת החודשים לאחר פרישת הרב זר שלמו ביום 6.2.20, לפיכך אם הוא חתם על פסק הדין ביום 24.2.20, כשלושה שבועות אחרי תום שלושת החודשים שלאחר מועד הפרישה, חתימתו היא בניגוד לחוק, ואין תוקף לפסק הדין.

בית דיננו הבהיר כבר בשעת הדיון שאין ספק שחתימתו של הרב זר הייתה לפני פרישתו לגמלאות [– פרישתו הסופית, בתום שלושת החודשים הנ"ל] מפני שמערכת המחשוב אינה מאפשרת חתימה לאחר מועד זה. עם זאת אין ספק שלכל הפחות החתימה השלישית, חתימתו של הרב דוד בירדוגו, נערכה במועד שבו נחתמה ההחלטה דיגיטלית.

בירור שנערך במערכת המחשוב העלה שאב בית הדין הרב זר חתם על ההחלטה ביום 29.1.20, הרב יצחק רבינוביץ חתם ביום 13.2.20 והרב דוד בירדוגו במועד הנזכר. לאור האמור אין ספק שהרב זר חתם בסמכות וברשות במועד שבו היה מוסמך לחתום על החלטה זו, אכן שני הדיינים האחרים חתמו על ההחלטה במועד שבו לא היה הרב זר רשאי לחתום – חוקית (אף שאין ספק שהלכתית לא הייתה מניעה לחתימתו, שהרי על פי דין תורה דיין שישב בדין רשאי להוציא את פסק דינו אימתי שיוציא שהרי התורה לא הגבילה את הדבר, על כל פנים לעניין דיני ממונות, בזמן). עם זאת אף שהדיינים האחרים חתמו לפי תומם אחרי מועד פרישתו של אחד מחברי ההרכב, דיינים אלו ממשיכים לכהן כדיינים, וחתימתם כשלעצמה היא בסמכות וברשות.

ב.         נקדים תחילה את סדר הדין ופסיקתו, ומתוכו נבוא לבאר את השאלה העומדת לפנינו. במשנה (סנהדרין כט, א) שנינו:

כיצד בודקים את העדים [...] אם נמצאו דבריהן מכוונין – נושאין ונותנין בדבר [...] גמרו את הדבר היו מכניסין אותן, הגדול שבדיינין אומר: "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב."

ועוד הובא דין זה (שם ל, א) בשם רבי נחמיה, והובא ברי"ף (שם – סנהדרין ט, א מדפי הרי"ף).

תניא: רבי נחמיה אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלם – מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהם ומכניסין לעדים ושומעין דבריהם. ומוציאין כל אדם ונושאין ונותנין בדבר וגומרין את הדבר. ואחר כך מכניסין לבעלי דינים, וגדול שבדיינים אומר: "איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב."

והנהגה זו נפסקה ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כב הלכה ט) כמנהגם של אנשי ירושלים. שמעינן מינה שסדר הדין הוא: שמיעת בעלי הדין, שמיעת העדים, משא־ומתן בין הדיינים והכרעה – בין בהסכמה ובין על פי הרוב כמבואר במשנה – שלאחריה מכניסים את בעלי הדין ומודיעים להם את פסק הדין.

ויש לברר אם הדין נגמר עם החלטת הדיינים וההודעה לצדדים היא רק גילוי מילתא והודעה איך נגמר הדין או שההודעה לצדדים גם היא חלק מהדין, וזהו לכאורה פשט דברי המשנה, דאי לא נימא דההודעה היא חלק מהדין – מדוע נשנית כלל במשנה?

אומנם יש לפרש שעיקר דין ההודעה באופן זה הוא לעשותה באופן שהצדדים לא ידעו מי הדיינים שהיוו את דעת הרוב ומי הייתה דעת המיעוט. ואי נימא הכי יש מקום לומר שההודעה הנשנית במשנה נצרכת רק כשהיה רוב ומיעוט, אך כשהייתה החלטה מוסכמת על כל הדיינים –תתפרסם הפסיקה כפי שתתפרסם ולא בעינן להכנסת בעלי הדין והודעה על פסק הדין. אך בפירוש רבנו יהונתן מלוניל על הרי"ף כתב "גמרו את הדבר – כלומר שהסכימו כולן לדעת אחת, אי נמי הרוב", ומשמע דסבירא ליה דההודעה לצדדים היא בכל מקרה ואף אם הייתה הסכמת כולם.

והנה בהודעת "פלוני אתה חייב" או "פלוני אתה זכאי" לא מתברר אם הייתה פסיקה בהסכמה או הכרעה ברוב דעות, דאין נפקא מינה להלכה אחרי שהתורה אמרה "אחרי רבים להטֹּת", והדין אינו משתנה ואינו תלוי בצורת ההכרעה. ויש לפרש את הצורך באמירה זו על פי מה שכתב מו"ר הגר"א שפירא בהקדמתו לספר זכר יצחק, שבכל דין איכא תרתי – המשא־ומתן והכרעת 'הדין' כשלעצמו, מהו הדין בעובדות טענות ועדויות אלו; ואחר כך 'המשפט', הכרעת הדין וקביעתו לגבי בעלי הדין העומדים לפני בית הדין. ולפי זה זהו טעמה של הודעה זו להחיל את הדין על ה'גברא' בפסיקה "פלוני אתה חייב, פלוני אתה זכאי".

ג.          והנה לגבי דרך ההכרעה מבואר במשנה שם:

נושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים "זכאי", ואחד אומר "חייב" – זכאי; שנים אומרים "חייב", ואחד אומר "זכאי" – חייב; אחד אומר "חייב", ואחד אומר "זכאי", אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין, ואחד אומר "איני יודע" – יוסיפו הדיינין.

היינו דהכרעה יכולה להיות גם בדעת רוב, אך 'רוב' הוא דווקא כשכל שלושת הדיינים מביעים את דעתם, אך כשאחד אומר "איני יודע", הרי הוא כמי שאינו וכמו שכתב רש"י שם:

אפילו שנים מחייבין או מזכין, והשלישי אומר "איני יודע", יוסיפו הדיינין – ואף על גב דאי הוה פליג עלייהו הוי בטל במיעוטא, כי אמר "איני יודע" הוי כמי שלא ישב בדין ונמצא הדין בשנים, ואנן תלתא בעינן.