נ. ד. נ' קצין התגמולים

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין אירועים שהתרחשו ב"מבצע ליטני".

רקע

1.המערער, יליד 1958, החל את שירותו הצבאי הסדיר בחודש ינואר 1977 כלוחם בחטיבת "גולני". החטיבה השתתפה ב"מבצע ליטני", שהחל בחודש מרץ 1978, ובמהלכו כבשו כוחות צה"ל שטחים בדרום לבנון והחזיקו בהם במשך כשלושה חודשים. פלוגה ג' בה שירת המערער בגדוד 51 השתתפה בהשתלטות על הכפר אל-חיאם, בפשיטה לילית מוטסת לפיצוץ גשר עקיה שעל נהר הליטני ובמארב בגזרה המערבית בקרבת העיר צור. לטענת המערער, התרחשויות קשות בכל אחד משלושת הפעילויות הללו השפיעו על מצבו הנפשי, אולם הוא המשיך בשירות סדיר והשתחרר בחודש ינואר 1980. בשנת 1987 השתתף המערער, בהיותו בשירות מילואים, בפעילות צבאית במהלך האינתיפאדה הראשונה. בשנת 1991 הוא השתתף בקבוצה לדינמיקה קבוצתית בגליל, במסגרתה ניסה להתמודד עם קשייו הנפשיים. בשנת 1993 פנה המערער ליחידה לטיפול בנפגעי תגובות קרב במרכז לבריאות הנפש במפקדת קצין רפואה ראשי, ואובחן על-ידה "כסובל מתסמונת פוסט טראומתית כרונית, אשר התפתח על רקע אירוע טראומטי שעבר במבצע ליטני" (מכתב מיום 3.1.1994 של רס"ן א' מהיחידה לטיפול בנפגעי תגובות קרב). נקבע כי המערער אינו כשיר לשירות מילואים, והוא הופנה לטיפול פסיכותרפויטי (ת/3 מיום 27.1.1994). ביום 30.4.1995 כתבה י', מפקדת היחידה לטיפול בנפגעי תגובות קרב, כי קיימת המלצה להורדת הפרופיל הרפואי של המערער ל-45 (סעיף נפשי). ביום 11.6.1995 היא כתבה: "ב-1/6/95 קיבלנו הודעה ... שמפקד בקו"מ אישר שחרורו מצה"ל עפ"י חוק .. משום כך אני תמהה מדוע החייל ממשיך לקבל צווי קריאה ... החייל אינו כשיר לשמ"פ. נא להקפיא שירותו עד למועד שחרורו מסיבות אדמיניסטרטיביות".

2.ביום 28.10.2015 הגיש המערער בקשה להכרת זכות [חבלה] לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) בגין תסמונת פוסט-טראומתית (PTSD), לה צרף תצהיר ובו פירט את נסיבות שלושת האירועים בהם היה מעורב ב"מבצע ליטני". המערער הופנה על-ידי המשיב לפסיכיאטר ד"ר חיים שם דוד, אשר נפגש עמו ביום 4.7.2017 וכעבור ארבעה חודשים, ביום 21.11.2017, כתב את חוות דעתו (נ/2), בה קבע שהמערער סובל מ-PTSD "שנגרם בשל תאונת הדרכים בה מת חייל לבוש מדים בשנת 1993", וכי אין קשר בין מצבו הנפשי לשירותו הצבאי. על סמך חוות דעת זו, דחה המשיב ביום 4.12.2017 את הבקשה להכרה בנכות. על החלטה זו הוגש ביום 15.1.2018 הערעור שבפנינו.

3.ביני לביני, פנה ביום 26.12.2017 בא-כוח המערער למשיב בבקשה למתן החלטה חדשה לפי סעיף 35 לחוק, בין השאר מהנימוק שהחלטת הדחייה ניתנה על בסיס טעות עובדתית בחוות דעתו של ד"ר שם דוד, שקישר בטעות בין מעורבות המערער בתאונת דרכים בשנת 1993 לבין הרוגים שמתו בידיו של המערער באירוע התהפכות נגמ"ש ב"מבצע ליטני". בהחלטה מיום 25.4.2018 דחה המשיב את הבקשה לעיון חוזר. ביום 16.8.2018 אף נדחתה בקשת בא-כוח המערער לקבל לידיו את העתק הרישומים שערך ד"ר שם דוד במהלך פגישתו עם המערער.

כתבי הטענות

4.בכתב הערעור המתוקן נטען שמצוקתו הנפשית של המערער החלה לאחר "מבצע ליטני" ובעקבות האירועים הטראומטיים שחווה במהלכו. צוין כי חרף סימפטומים פוסט-טראומתיים מהם סבל המערער, הוא נמנע מלפנות לעזרה נפשית עקב בושה, ורק בעידוד משפחתו הוא פנה בשנת 1993 ליחידה לתגובות קרב בבקשה לפטור אותו מהמשך שירות מילואים. עוד נטען כי מסקנת המומחה מטעם המשיב, לפיה המערער סובל מ-PTSD "שהתכנים שלו ממהלך שירותו הצבאי הסדיר אך הגורם לו הייתה טראומה מאוחרת יותר שאינה קשורה לשירת הצבאי שלו, אירוע בו מת חייל לבוש מדים בזרועותיו לאחר שנפגע בתאונת דרכים", לוקה בטעויות עובדתיות ורפואיות.

לכתב הערעור המתוקן צורפו תצהיר של המערער מיום 16.8.2018 וחוות דעת מיום 14.6.2018 של הפסיכיאטר ד"ר איל פרוכטר, אשר קבע כי המערער סובל מהפרעה פוסט-טראומתית במשך כארבעים שנה, שנגרמה באופן ישיר מאירועים ב"מבצע ליטני".

5.המשיב הגיש כתב תשובה, בו נטען שהמערער סובל מפוסט-טראומה בעקבות טראומה מאוחרת שאינה קשורה לשירותו הצבאי, וכי מצבים התפתחותיים ומשפחתיים של המערער הינם אפשרות להתפתחות התנהגויות שהיו לו לאחר שירותו והן פועל יוצא של נטייתו האישית ויכולתו לתעסוקה. לכתב התשובה צורפה חוות דעת משלימה מיום 12.2.2019 (נ/3) של ד"ר שם דוד, בה נטען שהמערער היה בשירות מילואים פעיל במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 וכי PTSD התפתח אצלו רק לאחר תאונת הדרכים בשנת 1993, שאירעה כחודש לפני שהוא פנה ליחידה לנפגעי תגובות קרב.

נפנה תחילה לבחון את הראיות בנוגע לאירועים ב"מבצע ליטני", המהווים את התשתית העובדתית שגרמה, לדעת המערער, ל-PTSD ממנו הוא סובל.