פסק דין
לפניי תביעה בעילה שטרית, שעניינה עשר המחאות שחוללו באין פירעון בסך כולל של 135,915 ₪. ההמחאות נמסרו לידי התובעת, חברת נ. ארבל אחזקות ושירותים בע"מ (להלן: "ארבל") מאת הנתבע, לירן לחגי (להלן: "לחגי") בקשר עם עסקה לשכירת מזנון שפעל בתוך משחקייה שהפעילה ארבל בקניון קריית אונו (להלן: "המזנון").
אין מחלוקת, כי ההסכם שבין הצדדים נכרת באופן פורמלי בסוף חודש דצמבר 2010 (נספח א' לתצהיר לחגי, להלן: "הסכם ההפעלה"), ואולם אין גם מחלוקת כי לחגי, יחד עם שותפו רונן סעדה (להלן: "סעדה") הפעילו את המזנון בשכירות משנה מול השוכרת שקדמה להם – חברת א.ב.י.ר שירותי הסעדה בע"מ (להלן: "אביר"). בחודש אוקטובר 2010 נחתם זיכרון דברים בין לחגי לבין אביר בדבר התנאים שבהם יקבל לידיו את הזכויות לניהול המזנון. זכרון הדברים (נספח ב' לתצהיר לחגי) מלמד, כי לחגי הפעיל בפועל את המסעדה, במסגרת הסכם עם אביר, מחודש אוקטובר 2009 לכל הפחות.
לטענת לחגי, ארבל הפרה את הסכם ההפעלה בכך שלא מנעה ממפעיל נוסף שפעל באתר, ואשר הפעיל אולם משחקי וידאו וביליארד (להלן: "מתחם הביליארד"), למכור מזון במתחם הביליארד, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 4.7 להסכם ההפעלה, אשר קובע כי:
"מובהר, כי לשוכר מוקנית הזכות הבלעדית למכירת מזון ומשקאות בכל מתחם הבאולינג, למעט מתחם הביליארד אשר בו הזיכיון הינו למכירת מזון בלבד, ללא ממשקאות השוכר מצהייר בזאת, כי הוא מודע לפרטי הזיכיון כאמור לעיל, ומצהיר בזאת כי ידוע לו שהמשכיר יפעיל, באופן ישיר או עקיף ע"י צד ג', בר למשקאות במתחם הביליארד." (להלן: "סעיף הבלעדיות")
לטענת לחגי וסעדה, הפרת סעיף הבלעדיות הכניסה אותם לסחרור כלכלי, ועל כן חדלו, החל מחודש מאי 2012, לשלם את דמי השכירות. טענת ההגנה של לחגי, שבגינה אף ניתנה הרשות להגן, היא כי לנוכח הפרת ההסכם על ידי ארבל, לא חייב לחגי בתשלום דמי השכירות.
לאחר ששמעתי את העדויות, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל במלואה, וכי יש לדחות מכל וכל את הגנתו של לחגי. ואלה נימוקיי.
בפתח הדברים אציין, כי עדותו של לחגי הותירה רושם של מי שאינו בקיא בפרטים ובעובדות – אפילו לא באלה אשר נכתבו מפורשות בתצהיר מטעמו. כך, למשל, לחגי לא ידע לומר החל מאיזה מועד החל מפעיל מתחם הביליארד למכור מזון בנוסף למכירת משקאות, ונקב לא פחות משלושה מועדים לעניין זה: יולי 2010 (ככתוב בתצהירו בסעיפים 16 ו-24), יולי 2011 (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 19 – 22) או יולי 2012 (עמ' 5 ש' 6). למותר לציין, כי המועד שבו הופר סעיף הבלעדיות הוא פרט עובדתי מהותי בגרסתו של לחגי ובהגנתו, ובעובדה שלא ידע לנקוב במועד – אף שהפרה זו היא שהביאה, כך לטענתו, להתרסקות הכלכלית של העסק – אני רואה פגיעה משמעותית במהימנות גרסתו.
לא היה זה הפרט העובדתי היחיד שלחגי לא ידע לתת ביחס אליו תשובות משכנעות. למעשה, הרושם שהתקבל הוא של עד אשר מקריא תשובות שהכין מבעוד מועד, ואשר הגיע לבית המשפט במטרה לחזור על סיסמה אחת ויחידה – זו הגורסת כי דמי השכירות לא שולמו מאחר שסעיף הבלעדיות הופר – ולא ידע להשיב על כל שאלה שחרגה מסיסמה זו.
בעדותו של סעדה התברר, כי סעדה עצמו בקיא הרבה יותר מלחגי בקורות העסק, ואז הוברר כי הגרסה העובדתית שמציג סעדה היא כי הפרת סעיף הבלעדיות אכן החלה ביולי 2010 (עמ' 9 ש' 1) – קרי, הטענה היא כי הפרת סעיף הבלעדיות קדמה לכריתתו של הסכם ההפעלה. עובדה זו, קרי – שמפעיל מתחם הביליארד מכר מזון בנוסף למשקאות שהיה רשאי למכור על פי ההסכם – עולה בקנה אחד גם עם עדותו של מפעיל מתחם הביליארד עצמו, מר אפי מלכה (וראו לעניין זה עמ' 11 ש' 30 – עמ' 12 ש' 2).
המסקנה המתבקשת מעובדה זו היא, כי כאשר התקשר לחגי עם ארבל בהסכם ההפעלה, היה מודע היטב לכך שהמצב בפועל הוא, כי במתחם הביליארד נמכר מזון בנוסף לשתייה. סעדה השיב לטענה זו בעדותו, כי כל עוד מכר המפעיל במתחם הביליארד רק נאצ'וס, לא התלונן על כך, והבעיות החלו רק כאשר החל מפעיל מתחם הביליארד למכור במתחם גם נקניקיות וטוסטים (וראו עמ' 9 ש' 8 – 9).
אלא שגם עדות זו אינה תומכת בגרסתו של לחגי ביחס למועד הפסקת התשלומים: לחגי וסעדה צירפו לתצהירים מטעמם חשבונית ממתחם הביליארד (נספח ה' לתצהירי לחגי וסעדה), שממנה עולה שכבר בסוף חודש יוני 2011 היו בידיהם ראיות על כך שהפרת סעיף הבלעדיות חורגת מעבר למכירת נאצ'וס בלבד. חרף זאת, המועד הראשון שבו מתועדות תלונות של לחגי וסעדה על הפרת סעיף הבלעדיות הוא בחודש מרץ 2012 – כתשעה חודשים לאחר המועד שבו כבר היו בידיהם ראיות להפרת סעיף הבלעדיות.
בהערת אגב יוער, כי במסרונים שהציגו לחגי וסעדה בתצהיריהם (נספח ט'), ואשר מהווים את הראיה המרכזית ביחס לתלונות שהעלה לחגי על הפרת הסכם ההפעלה, מועלית התלונה על הפרת סעיף הבלעדיות ללא איום בביטול הסכם ההפעלה.
הפרת חוזה על ידי צד לחוזה אינה בבחינת "קלף" שהצד שכנגד רשאי לשמור בכליו עד למועד הנכון: משנערך שינוי במצב הדברים, באופן המהווה שינוי להסכמות הצדדים, על הצד הנפגע להודיע על כך בתוך זמן סביר, שאם לא כן – הוא עלול להיחשב כמי שהסכים לשינוי במצב הדברים.
גם אז, הסעדים העומדים לרשות הצד הנפגע הם אלה שנקבעו בחוק – הזכות לאכיפת החוזה, הזכות לפיצויים או הזכות לביטול החוזה (או שילוב של סעדים אלה). הפרת החוזה על ידי צד אחד אין פירושה כי לצד שכנגד עומדת הזכות לעשות דין לעצמו ולהפסיק לקיים את חיוביו.
בענייננו, השתהה לחגי במשך תשעה חודשים שלמים בטרם העלה כלל את הסוגייה, וניתן לומר אף שהשתהה הרבה יותר: מאחר שסעיף הבלעדיות הופר, כעדותו של סעדה עצמו, עוד בטרם נכרת החוזה, ומיד לאחר כריתתו, ניתן לומר שהיה על לחגי להתריע על הפרה זו כבר בראשית שנת 2011, ולא להמתין עד מרץ 2012. משבחר לחגי להמתין, בין אם המדובר בהמתנה בת תשעה חודשים ובין אם המדובר בהמתנה בת שנה ורבע, ניתן לראותו כמי שוויתר על זכותו לאכיפת סעיף הבלעדיות.
על כן אני קובע כי ארבל לא הפרה את הסכם ההפעלה.
לא ניתן לסיים את הדיון בעניין זה מבלי להתייחס לטענה עובדתית נוספת שהעלה לחגי, היא הטענה להיקף הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת סעיף הבלעדיות. גם בעניין זה, אני קובע כי לחגי כשל בניסיון להוכיח כי הפרת סעיף הבלעדיות גרמה לו נזק.
כאמור, סעיף הבלעדיות הופר כבר מראשיתו של החוזה, והמועד המאוחר ביותר שבו ניתן לומר שלחגי היה מודע להפרה זו, גם בהיקפה הנרחב יותר (קרי – "שלב הטוסטים") הוא בסוף חודש יוני 2011 (וראו נספח ה' לתצהיר לחגי). מכאן שככל שהיה קשר סיבתי בין הפרת סעיף הבלעדיות ובין הקיטון בהכנסות העסק, ומאחר שההפרה המהותית, לשיטת לחגי, החלה כבר ביוני 2011 לכל המאוחר, היה על דוחות הרווח וההפסד להראות ירידה בהכנסות למן מחצית שנת 2011.
אולם עיון בדוחות הרווח וההפסד (מוצג נ/1) מעלה, כי שנת 2011 הייתה שנת השיא בהכנסות העסק: אם בשנת 2010 עמדו ההכנסות על סך 699,828 ₪, ובשנת 2012 (שנתו האחרונה של העסק) עמדו ההכנסות על 601,007 ₪, אזי בשנת 2011 נרשמו הכנסות שיא של 1,224,457 ₪.