השופט ע' פוגלמן:
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' בנימיני) אשר חייב את המערערת, נתיבי איילון בע"מ (להלן: נתיבי איילון או נת"א) לשפות את המשיבות, עיריית חולון והוועדה המקומית לתכנון ולבניה-חולון (להלן בהתאמה: העירייה והוועדה המקומית), בגין תשלום פיצויי הפקעה לחברת שיכון עובדים בע"מ (להלן: שיכון עובדים).
העובדות הצריכות לעניין
1. שיכון עובדים היתה הבעלים הרשומים של חלקות 250 ו-251 בגוש 7162 (להלן: החלקות) בעיר חולון. בשנת 1982 התנהל משא ומתן בין העירייה ובין שיכון עובדים, שבמסגרתו - כך לטענת שיכון עובדים - התחייבה העירייה לפצות את שיכון עובדים בגין העובדה שנמנע ממנה לבנות על החלקות, שבאותה עת היו מיועדות לפי התכנון התקף למגורים. זמן קצר לאחר מכן, סללה נתיבי איילון, לבקשת העירייה, כביש פנימי קטן על כרבע משטחה של חלקה 251 (להלן: הכביש הפנימי). במסגרת ההליך נושא הערעור, לא הובהר מה היתה התכלית שעמדה בבסיס המשא ומתן שהתנהל בין העירייה לבין שיכון עובדים בראשית שנות השמונים, כמו גם מה הייתה המטרה שהעירייה ייעדה לחלקות באותה עת. כל שידוע הוא שהחלקות מעולם לא הופקעו כדין.
2. בשלהי שנות השמונים התגבשה במשרד התחבורה תכנית לסלילת כביש בין-עירוני המחבר את הערים ראשון לציון, בת-ים וחולון עם תל אביב, הוא "נתיבי איילון דרום" (להלן: איילון דרום או הכביש). בהמשך לכך, נחתם בחודש יולי 1988 הסכם עקרונות בין העירייה לבין נתיבי איילון ומשרד התחבורה, שבו נקבע כי משרד התחבורה והעירייה ישתתפו במימון מערכת כבישים שתיסלל על-ידי נתיבי איילון, בהתאם לחוזים מפורטים שייחתמו בין הצדדים בעתיד. ביחס לאיילון דרום, נקבע כי עיריית חולון, עיריית בת-ים ועיריית ראשון-לציון תשתתפנה במימון מחצית מהוצאות הפרויקט.
3. על-מנת לקדם את סלילת איילון דרום, פעלה העירייה לשינוי המצב התכנוני של החלקות הנידונות, שבהן עתיד היה הכביש לעבור. באותה עת, ייעודן של החלקות האמורות - לפי תכנית מתאר חולון ח/1 - היה למגורים, ובעליהן הרשומים היתה שיכון עובדים. בחודש מאי 1989 פורסמה הודעה בדבר הפקדת תכנית מתאר ח/289, שאותה יזמה העירייה, המשנה את ייעוד החלקות ל'דרך' ול'שטח ציבורי פתוח'. תכנית זו נזנחה בשנת 1991, לאחר שנודע כי נתיבי איילון יוזמת תכנית לדרך פרברית מהירה, שהינה מקיפה יותר וכללה, בין היתר, גם את החלקות. תכנית זו, שבמסגרתה שונה ייעוד החלקות בסופו של יום, הינה תכנית ח/237 (שמהווה בין היתר שינוי לתכנית ח/1), אשר חולקה לשני חלקים: תכנית ח/237א' המתייחסת לקטע הכביש הדרומי ותכנית ח/237ב' המתייחסת לקטע הכביש הצפוני (היא הרלוונטית לענייננו). במסגרת תכנית ח/237ב' שפורסמה למתן תוקף ביום 24.2.98, שונה ייעודן של החלקות ל"דרך ו"שטח לעיצוב נוף (הכלול בדרך)".
4. בשנת 1995, עוד לפני שינוי ייעוד החלקות, הגישה שיכון עובדים המרצת פתיחה נגד העירייה, שבה ביקשה כי האחרונה תשלם לה פיצויי הפקעה לפי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: פקודת הקרקעות). שיכון עובדים טענה כי העירייה הפקיעה בפועל את החלקות האמורות ותפסה את החזקה בהן כבר בשנת 1982, ולא פיצתה אותה כפי שהתחייבה לעשות במסגרת המשא ומתן שהתנהל בסמוך למועד זה. לבקשת העירייה, צורפה נתיבי איילון כמשיבה להליך, אך בהמשך נמחקה, בכפוף להסכמה דיונית בין הצדדים, שלפיה העירייה תוכל להגיש הודעת צד ג' נגד נתיבי איילון, וזו תידון בנפרד לאחר ההכרעה בהליך העיקרי. בית המשפט הבהיר כי אין בהסכמה זו כדי למנוע מבא-כוח נתיבי איילון מלהתייצב לדיונים במסגרת ההליך העיקרי ואף לחקור עדים. העירייה טענה כי אין לקבוע חבות בפיצויי הפקעה עובר לפרסום הודעה בדבר הפקעת הקרקעות לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות, מה גם שלשיטתה, נתיבי איילון, ולא היא, תפסה את החזקה בחלקות, וחייבת בתשלום הפיצויים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' קלינג) דחה את טענות העירייה וקיבל את תביעת שיכון עובדים לפיצוי בגין הפקעת החלקות. בפסק-הדין נקבע כי העירייה אינה יכולה להיבנות מכך שלא פורסמה הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות. עוד נפסק, כי גרסת העירייה שלפיה נתיבי איילון היא זו שתפסה את החזקה בחלקות, אינה יכולה לסייע בהגנתה מפני תביעת שיכון עובדים, שכן העירייה הפעילה את סמכויותיה השלטוניות וסייעה בידה של נתיבי איילון לתפוס את החזקה בחלקות, ועל-כן היא אינה יכולה להתנער מתשלום הפיצוי. בצד האמור, נקבע כי ככל שקיימת לעירייה זכות לקבל שיפוי בגין פיצויים אלה, רשאית היא לממשה בדרך של הודעת צד ג', כפי שאכן עשתה. לאחר התדיינות נוספת בדבר אופן קביעת שיעור הפיצויים, ניתן ביום 24.11.03 פסק-דין משלים, שבו נקבע גובה פיצויי ההפקעה, על-בסיס חוות דעת שמאי שהגישה שיכון עובדים בהסתמך על שווי החלקות לבעליהן בשנת 1982. על רקע ערעור שהגישה העירייה לבית משפט זה, הגיעו העירייה ושיכון עובדים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין, שבמסגרתו הופחת סכום הפיצויים (ע"א 209/04 מיום 2.5.05). בעקבות זאת, שילמה העירייה לשיכון עובדים פיצויי הפקעה בסך של 4,225,263 ש"ח (נכון ליום 7.10.07).
ההודעה לצד ג'
5. עם סיום ההליך העיקרי, דן בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' בנימיני) בהודעת צד ג' ששלחה העירייה לנתיבי איילון. העירייה טענה בהודעתה כי נתיבי איילון יזמה את הקמת הכביש כבר בשנת 1982, ותפסה את החזקה בחלקות לשם כך. העירייה עצמה, כך נטען, מעולם לא תפסה חזקה בחלקות. העירייה הוסיפה כי במהלך השנים התחייבה נתיבי איילון במספר הזדמנויות לשפותה ככל שתידרש לשלם פיצויים לבעלי קרקעות במסגרת פרויקט סלילת הכביש, וביחס לפיצויי הפקעת החלקות האמורות בפרט. בנפרד מההתחייבויות הכתובות הנטענות שעליהן נעמוד להלן, טענה העירייה כי חובת השיפוי של נתיבי איילון נגזרת גם מדיני עשיית עושר ולא במשפט ומעקרונות של הגינות וצדק חלוקתי.
נעמוד עתה, על המסמכים השונים שעליהם ביקשה עיריית חולון לבסס את זכאותה לשיפוי מנתיבי איילון בגין תשלום פיצויי ההפקעה.
6. ראשית, הציגו המשיבות מספר מכתבים ששלחה להן נתיבי איילון בשנת 1989, שבהן התחייבה זו לשפותן ככל שיידרשו לשלם פיצויים לפי פרק ט' לחוק התכנון והבניה עקב אישור תכנית ח/237א'. בשניים מהמכתבים דובר על שיפוי מלא, בעוד שבאחד מהם (מיום 23.1.89) דובר על שיפוי בגין מחצית מהסכום בלבד. ההבדל בין ההתחייבויות, נעוץ בכך שבשונה משני המכתבים הראשונים, במכתב האחרון נאמר, כי בהתאם להסכם העקרונות שנחתם בין הצדדים, חייבת העירייה בהשתתפות בשיעור של 50% בהוצאות השונות של הפרויקט. יוער כבר בשלב זה, כי למכתבים אלה אין השלכה ישירה על העניין שלפנינו - הן משום שתכנית ח/237א' אינה חלה על החלקות נושא הדיון, הן משום שמדובר על שיפוי בגין פיצויים לפי פרק ט' לחוק התכנון והבניה (פגיעה שלא בדרך הפקעה), ולא בגין פיצויי הפקעה כבענייננו.
7. בהמשך, הצביעה העירייה על חילופי מכתבים בין הצדדים משנת 1996, שבהם היא רואה עיגון להתחייבות נתיבי איילון לשפותה בגין פיצויי הפקעת החלקות. במכתב ששלחה העירייה לנתיבי איילון ביום 21.1.96 (להלן: מכתב הפנייה), התייחסה העירייה לתכנית ח/289 שמכוחה ישונה ייעוד החלקות ל"דרך" ו"שטח ציבורי פתוח" והבהירה את עמדתה כי פיצויי ההפקעה יחולו על נתיבי איילון כמי שיזמה ומבצעת את הדרך. בחלוף יומיים, נשלח מכתב תשובה מטעם נתיבי איילון (להלן: מכתב התשובה), שבו נכתב כי החלקות האמורות נכללות בגדר תכנית ח/237ב' שהוגשה לפי הוראות תיקון 37 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, וטרם נידונה בוועדה. "לפיכך פיצויי ההפקעה יחולו בעתיד, לאחר אישור התוכנית, על פי שיפוי של 70%". עוד נאמר במכתב, כי אפשר שבשלב מאוחר יותר יתברר שלא יהיה צורך להפקיע את חלקה 250, אלא את חלקה 251 בלבד.
8. בצד האמור, הפנתה העירייה גם לכתב שיפוי שהועבר לה מטעם נתיבי איילון ביום 16.7.01, שבו התחייבה האחרונה לשפות את העירייה ככל שתידרש לשלם פיצויי הפקעה בעקבות אישור תוכנית ח/237ב', שחלה על החלקות נושא הדיון (להלן: כתב השיפוי משנת 2001).
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
9. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' בנימיני) קיבל באופן חלקי את בקשת המשיבות לשיפוי, שהוגשה במסגרת ההודעה לצד ג', ופסק כי נתיבי איילון תשפה אותן בשיעור של 70% על בסיס מכתב התשובה.
10. בית המשפט התקשה לקבוע, על בסיס הראיות שהיו בפניו, מדוע ביקשה העירייה לתפוס חזקה בחלקות בראשית שנות השמונים, ומה הייתה תכלית המשא-ומתן שהתנהל בין העירייה לבין שיכון עובדים באותה עת. עם זאת, נמצא כי בשום שלב לא בוצעה הפקעה של החלקות באחת מהדרכים המנויות בחוק, וכן כי אין ראיה לכך שהעירייה עשתה שימוש בחלקות אלה, למעט תחזוקן כשביל וגינה ציבורית. עוד נקבע, כי אין הוכחה לכך שנתיבי איילון הייתה מעורבת בהתרחשויות הקשורות לחלקות, קודם לשנת 1987, וממילא אין אינדיקציה לכך שבאותו שלב ציפתה העירייה לקבל ממנה שיפוי בגין פיצויי ההפקעה לכשיידרשו. בצד האמור נקבע כי החל משנת 1987, ברור היה לנתיבי איילון כי הפקעת החלקות שבבעלות שיכון עובדים תידרש לשם סלילת הכביש, וכי הפעולות שמבצעת העירייה בחלקות - תחזוק שביל וגינה ציבורית - הינן בגדר הסדר זמני עד ליציאת הפרויקט אל הפועל.
11. בית המשפט המחוזי פסק כי מקור חבותה של נתיבי איילון לשפות את המשיבות בגין הפיצויים שנתבעו על-ידי שיכון עובדים בשל הפקעת החלקות, נעוץ בחילופי המכתבים משנת 1996. נקבע, כי מכתב התשובה הינו התחייבות שלטונית מפורשת של נתיבי איילון, שניתנה בסמכות וברשות, לשפות את המשיבות בגין 70% מסכום הפיצויים שישולמו על-ידן בגין הפקעת החלקות, לאחר אישור תכנית 237/ב'. מכתב זה, שבא כתשובה לדרישת העירייה לשיפוי, כתנאי לקידום שינוי הייעוד התכנוני, מתייחס באופן פרטני לעתידן של החלקות הנידונות, והוא עומד בסתירה לטענת נתיבי איילון, שהועלתה בשלב מאוחר יותר, כי היא אינה חייבת בשיפוי כלשהו ביחס לפיצויים ששולמו בגין הפקעת חלקות אלה. בית המשפט העיר כי ניסיונה של נתיבי איילון להתנער מהתחייבותה המפורשת במכתב התשובה, איננו ראוי.
12. בצד האמור, סבר בית המשפט כי ההכרעות שנתקבלו במסגרת ההליך העיקרי מחייבות את נתיבי איילון, שהייתה צד להליך, ויש בהן כדי לשמוט את הבסיס מתחת לחלק הארי מטענותיה. כך למשל, בהליך העיקרי נפסק כי העירייה חייבת בפיצויים בגין הפקעת החלקות שנעשתה עבור נתיבי איילון לשם סלילת הכביש, ולא בגין ההתרחשויות שקדמו לכך (לרבות משא ומתן שנוהל בין המשיבות לבין שיכון עובדים בשנת 1982). משכך, נתיבי איילון אינה יכולה לטעון כי העירייה הפקיעה את החלקות עובר לקידום פרויקט איילון דרום ובמנותק ממנו. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי היה מקום לחשב את גובה הפיצויים לפי שווי החלקות בייעוד "דרך" ולא בייעוד "מגורים". גם מחלוקת זאת, כך נקבע, הוכרעה במסגרת ההליך העיקרי, והכרעה זו מחייבת את נתיבי איילון.