5.2 המערער תוקף את הקביעה האמורה של בית הדין המחוזי. ההגנה מציינת, שהיא ערה לכך, שקיים בסיס ראייתי לקביעת בית הדין קמא, שהבורות נסתמו (ראו עדות סגן מפקד הפלוגה, סרן סעידה: "(ש)טיפלו בבורות יום או יומיים לפני התאונה, הודגש, למרות זאת, בפני הנהג,..., שידע שיש בורות בכביש, למרות שהם תוקנו"). אולם לדידה, שגה בית הדין המחוזי משלא נסמך על עדות סגן מפקד הגדוד, רס"ן רחאל שאדי, שלפיה התיקון "המלא" של הבורות נעשה רק "אחרי התאונה", וכי "לפני התאונה שמו שם חצץ שזה גרם לבעיות גדולות יותר". עוד ציין העד, כי "שיש בור, אתה רוצה לברוח ממנו", ולפיכך אישר בתשובה לשאלת התובע כי "נוצר מצב שצריך לנסוע בזיגזג". כן מפנה ההגנה לעדותו של רפי לוי, ששירת בעת התאונה כמפקד פלוגת המפקדה של הגדוד: "לפי זכרוני...ציר בעייתי, תנאי שטח לא טובים, בורות, שוליים גבוהים ואיום בטחוני", וכן לאמרתו הראשונה של המערער במצ"ח (ת/2), בה תיאר את התדרוך של סגן מפקד הפלוגה בטרם יצא לנסיעה, כך: "הוא אמר שיש בורות בכביש, שנסגרו ביום חמישי ולכן צריך לעקוף אותם".
5.3 ייאמר מיד, כי בחינת חומר הראיות והכרעת דינה של הערכאה קמא
אינה מגלה עילה, המצדיקה התערבות בממצאי בית הדין המחוזי.
בית הדין קמא מפנה לכך, שהמערער מסר "
מספר גרסאות בחקירותיו לעניין הבורות 'שהיו פתוחים'", אך נכון היה לקבל את גרסתו
לפני בית הדין, שלפיה סגן מפקד הפלוגה תדרך אותו ש
הבורות נסגרו יום קודם לכן ("הוא אמר שסגרו את זה, ולא לעבור על זה עם הרכב, כדי שזה לא ישקע כי זה עדיין טרי"). גרסה זו השתלבה בראיות נוספות, שלפיהן הבורות נסתמו עובר לתאונה (ראו עדותו של סגן מפקד הפלוגה - סרן חסן סעידה; וכן את תנאי הדרך, כפי שעלו מחוות הדעת של העד המומחה - אמציה גזית, ומתמונות ממקום התאונה - ת/9). גרסת המערער לפני בית הדין קמא, בהקשר זה, הייתה כי הוא "ברח" מן הבורות שנסתמו יום קודם לתאונה.
אלא, שנוכח דבריו של המערער אודות הנחיית סגן מפקד הפלוגה ("הוא אמר שסגרו את זה, ולא לעבור על זה עם הרכב, כדי שזה לא ישקע כי זה עדיין טרי"),
היה על המערער לנהוג זהירות כפולה ומכופלת,
ולהתאים את דרך נהיגתו לתנאי הדרך, ובפרט את
מהירות הנסיעה על הציר. ברם, כפי שנקבע על-ידי הערכאה קמא, ולכך עוד נדרש להלן - דרך נהיגתו של המערער לא הותאמה לתנאי הדרך כלל ועיקר.
5.4 עוד טוען המערער, שבמסקנותיו של בית הדין קמא מצויות אמירות סותרות:
האחת, כי המערער
טען בעדותו, שתודרך
לעקוף את הבורות שתוקנו.
האחרת, כי המערער
לא ציין את הבורות על הכביש כסיבה לסטיותיו. מכאן, כך נטען, ששתי האמירות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.
בחינת מלוא התמונה הראייתית מעלה, כי אין ממש בטיעון זה.
כפי שכבר צוין לעיל,
מפי המערער נשמעו מספר גרסאות. בין היתר, טען המערער, שעובר לנסיעה קיבל הוראה מסגן מפקד הפלוגה לסטות מן הבורות שנסתמו יום קודם לכן. אולם, בעיקרם של דברים, המערער לא ייחס עניין זה ל
נסיבות התרחשות
התאונה. את הסטייה שארעה במהלך הנסיעה, שבעטיה התרחשה התאונה, ייחס המערער באורח עקבי
לסחרחורת שחש ולהסטת ההגה על-ידי המנוח (כך, באמרתו הראשונה במצ"ח (ת/2) מסר: "כעבור כ- 150 מ', קיבלתי סחרחורת, הרכב השתולל שמאלה...חמודה כנראה הבין שאני חוטף סחרחורת, הוא משך את יד שמאל שלו..."; ובתמלול חקירתו במצ"ח (ת/4): "חטפתי סחרחורת והרכב השתולל ימינה ושמאלה..."; בהמשך, באמרה נוספת שנגבתה מן המערער באותו יום (ת/3), ציין: "כעבור 20-30 מ' חטפתי סחרחורת, הרכב השתולל שמאלה וימינה, שוב שמאלה ואז באה שבירת ההגה של חמוד שמשך את ההגה עם ידו השמאלית לכיוון צד ימין, הרכב פנה ימינה, זה מה שגרם להטיית הרכב ולהתהפכות הרכב...").
לפיכך, התמקדו שאלות החוקרים בנושא הסחרחורת:
"שאלה: ממה לדעתך נבעו הסחרחורות?
תשובה: אף פעם זה לא קרה לי ולא היו לי סימנים מוקדמים לסחרחורת, זה היה פתאום בזמן הנהיגה" (ת/2, עמ' 3).
אף בהמשך הדברים, במענה לשאלות קונקרטיות בחקירת מצ"ח, לא מתאר המערער את הבורות, אלא כאחד ממאפייניה הרבים של הדרך, ולא כ
סיבה לסטיית כלי הרכב. יוער, כי באמרתו האחרונה כאשר נשאל המערער פעם נוספת כיצד כלי-הרכב סטה לצדדים כשידיו מונחות על ההגה, הוא משיב: "אין לי תשובה" (ת/3, עמ' 4).
העולה מן המקובץ הוא, אפוא, שבית הדין קמא נכון היה לקבל את הטענה, כי סגן מפקד הפלוגה תדרך את המערער להיזהר בנסיעה כך שלא יעלה על הבורות שתוקנו, אך לא נתן אמון בגרסה המאוחרת של המערער, ודחה את הטענה, שהבורות הובילו לסטייה מן הדרך. ברי כי אין מדובר במסקנות סותרות.
כמובא לעיל, על יסוד חומר הראיות, לא מצאנו בסיס להתערב בקביעת בית הדין המחוזי.
6. הטענה בדבר סחרחורת
6.1 טענתו העיקרית של המערער היא, כי סחרחורת שבה לקה גרמה לסטייה מציר הדרך. כתימוכין למהימנות הטענה הדגישה ההגנה, כי הטענה הועלתה על-ידי המערער באורח ספונטאני, על-אתר, סמוך לאחר התאונה, וכי היה עקבי בטענה זו בחקירתו במצ"ח. לביסוס הטענה, השמיעה ההגנה מומחה למחלות אף, אוזן וגרון, ד"ר יעקב בן דוד, שלדבריה, הניח תשתית מספקת להוכחת הסחרחורת שבה לקה המערער.
6.2 בהידרשו לטענה, קבע בית הדין קמא: "איני רואה שהונחה תשתית
עובדתית רפואית מספיקה להוכחת הסחרחורת ואיבוד שליטה של הנאשם". את קביעתו נימק בית הדין קמא בכך, שטענת הסחרחורת אמנם נטענה על-ידי המערער בחקירותיו במצ"ח, אלא שהמערער הבהיר כי הוא "
ילד בריא" (ת/4 בעמ' 14), וכי עובר לתאונת הדרכים, למעט פעם אחת,
לא סבל בעבר מסחרחורות. יתר על כן, בעת חקירתו במצ"ח, כאשר נתבקש המערער להיבדק על-ידי רופא כדי לאמת את טענת הסחרחורת
סירב בטענה כי "
הוא לא יכול לדעת אם קרה לי סחרחורת באותו זמן" (ת/6), ובכך ש"
אני לא מאמין בזה" (ת/4 בעמ' 15). בנוסף, קיבלה הערכאה קמא את טענת התביעה, כי
אין זה מתקבל על הדעת, שהמערער טוען מחד גיסא, כי היה "משותק ומטושטש", ומאידך גיסא, זכר כל פרט ופרט הקשור בתאונה.
6.3 בחינת הדברים מעלה, כי באשר לטענת הסחרחורת הוצגו בפני בית הדין קמא שתי חוות דעת רפואיות: האחת מאת המומחה מטעם ההגנה ד"ר יעקב בן דוד, והאחרת מאת ד"ר יעקב עזרא, מומחה לנוירולוגיה, שהובא כעד הזמה מטעם התביעה. העדים המומחים לא שללו את האפשרות כי יכול ואדם ילקה בסחרחורת מסיבה כלשהי.