נקי נ' ניסני

1.תביעה כספית על סך 626,464 ₪, שיסודה בעסקה של רכישת מגרש בנתניה.

פתח דבר

2.התובעת, אשר גילה למעלה משבעים שנה, רכשה באמצעות בנה (להלן: "אהרון") מגרש המיועד לבניית 6 יחידות דיור, הידוע כחלקה 45 בגוש 8251 בנתניה (להלן: "המגרש"). אהרון הוא שהיה הרוח החיה מאחורי עסקת הרכישה מצד התובעת, ובפועל ניתן להתייחס אליו כאל רוכש המגרש. המגרש נרשם על שם התובעת משיקולי מס ומשיקולים משפחתיים. אפשר שהתובעת הייתה גם זו שמימנה את רכישת המגרש, אך תרומתה וידיעתה באשר להשתלשלות האירועים – אפסיות. מכל מקום, ביום 25/7/2007 נכרת חוזה בין התובעת ובין בעלת הזכויות במגרש (להלן: "ענת"). לפי החוזה מוכרת ענת לתובעת את המגרש תמורת 350,000 דולר, אשר 5,000 דולר מתוכם כבר שולמו לענת. היתרה בסך 345,000 דולר תשולם בשלושה תשלומים בסך 115,000 דולר כל תשלום. תשלום ראשון בסך 115,000 דולר נדרשה התובעת להפקיד לאלתר בידי בא כוחה של ענת, ולגבי יתר התשלומים נקבעו מועדים ותנאים לתשלום. כבר עתה ייאמר, כי עניינה של תביעה זו בסכומים נוספים ששילמה התובעת, מעבר לאלה הנקובים בחוזה, והועברו לידי צדדים שלישיים, כמפורט להלן. העסקה שבין ענת ובין התובעת הושלמה כדת וכדין, והיא אינה חלק מתביעה זו.

3.לעסקה שבין התובעת ובין ענת, קדמה עסקה אחרת. אדם בשם יעקב סלומון (להלן: "סלומון"), אשר עוסק במסחר במקרקעין לפרנסתו, חתם עם ענת על זכרון דברים במסגרתו התחייב לרכוש את המגרש עבור בתו תמורת סך של 350,000 דולר. על חשבון העסקה שלם סלומון לענת 5,000 דולר. לדבריו, לאחר החתימה על זכרון הדברים מצא עבור בתו עסקה טובה יותר, ועל כן החליט למצוא רוכש אחר למגרש. בסופו של יום אותרה התובעת ונכרתה העסקה המתוארת לעיל. רק ביום כריתת החוזה ידעה ענת כי העסקה תיעשה על שם התובעת ולא על שם בתו של סלומון. בעצת עורך דינה חתמה ענת על חוזה המכר, הואיל והדבר נעשה בהסכמתו של סלומון, אשר היה נוכח במועד כריתת החוזה בין ענת ובין התובעת. 5,000 דולר, לגביהם נרשם בחוזה כי כבר שולמו לתובעת עובר לכריתת החוזה, הם אותם 5,000 דולר ששילם סלומון לתובעת לאחר החתימה על זכרון הדברים. כפי שנראה להלן, סכום זה נדרשה התובעת לשלם לסלומון.

4.ועתה, אל הנתבע –

הנתבע (להלן: "שמעון"), אשר עיקר עיסוקו ביבוא בדים, שלח ידו גם בעסקי מקרקעין, והוא שהמליץ לאהרון על העסקה. לצורך איתור המגרש והמוכרים נעזר הנתבע באחיו, מר הומיון ניסני (להלן: "הומי"). במסגרת הפעולות, אשר קדמו למפגש הישיר בין בעלת המגרש ובין התובעת, ולכריתת החוזה הנ"ל ביניהן, היו מעורבים סוחרי מקרקעין ומתווכים שונים. כפי שנראה, כל אחד מהמעורבים ביקש להפיק רווח כספי מן העסקה. סכום הרכישה, אשר נמסר לאהרון על ידי שמעון היה כ-480,000 דולר (הסכום המדויק שנוי במחלוקת). כתנאי להתקדמות העסקה ולמפגש ישיר עם המוכרים נדרש אהרון להפקיד בידי שמעון סכום של 130,000 או 140,000 דולר (גם סכום זה שנוי במחלוקת). הסכום הופקד, והעסקה יצאה לדרך עד שהושלמה בכריתת החוזה. עובר לכריתת החוזה הודיע שמעון לאהרון (ולטענת אהרון היה זה הומי שהודיע לו), כי הצליח להפחית ממחיר העסקה סך של 30,000 דולר. במועד החתימה על ההסכם היה על התובעת להפקיד בידי עורך הדין של ענת 115,000 דולר, אך השיק הבנקאי שהיה בידי אהרון היה על סך של כ-102,000 דולר בלבד. לפיכך, מיד לאחר החתימה על החוזה נסעו הצדדים אל החנות של שמעון, ושם נמסר לבא כוחה של ענת סכום של 13,300 דולר מתוך הסכום שהפקיד אהרון בידי שמעון (130 או 140 אלף ש"ח, כאמור לעיל). בגין הפחת מחיר העסקה, החזיר שמעון לאהרון 23,000 או 28,000 דולר (לטענת שמעון מדובר ב-28,000 דולר, ואילו אהרון מסר גרסאות סותרות בעניין זה), בניכוי סך של 13,300 דולר ששולם לתובעת. בו במקום שילם אהרון לשמעון, מתוך הסכום שהוחזר לידיו, עמלה בסך 4,500 או 4,600 דולר בגין מעורבותו של שמעון בעסקה (גם בעניין זה הסכום המדויק שנוי במחלוקת). בידי שמעון נותר סך של כ-100,000 דולר. סכום זה הוא הסכום שבמחלוקת בין הצדדים.

התביעה

5.תחילה, הציג שמעון בפני אהרון מצג ולפיו ענת דורשת תמורת המגרש סכום של 485,000 דולר. אהרון והתובעת נתנו אמון מלא בשמעון, אותו מכיר אהרון שנים רבות מעסקי הבדים. אהרון נתן הסכמתו לביצוע העסקה, ולבקשת שמעון הפקיד בידיו סכום של 140,000 דולר על חשבון העסקה. סכום זה יועד לתשלום ראשון, לדברי שמעון. לאחר הפקדת הכסף בידי שמעון, מסר שמעון לאהרון כי עלה בידיו, כביכול, להפחית את מחיר העסקה ל-462,000 דולר (לפי 77,000 כפול 6 יחידות דיור), ולפיכך הוא זכאי להחזר של 23,000 דולר מהסכום שהופקד בידיו של שמעון. אהרון היה סבור כי על הסכום שנותר בידי שמעון (117,000 דולר) יש להוסיף סך של 345,000 דולר, וכי סך של 117,000 דולר יוסף לתשלום הראשון הקבוע בחוזה בסך 115,000 דולר, כך שבמעמד החתימה ישולם סך של 232,000 דולר. התובעת ואהרון נתנו אמון מלא בשמעון, ואפילו לא קראו את החוזה עליו חתמה התובעת. אהרון הגיע למעמד החתימה כשבידיו שיק בנקאי על סך 101,700 דולר ואת היתרה השלים מתוך הסכום העומד לזכותו אצל שמעון, בסך 23,000 דולר. לאחר חתימת החוזה החזיר שמעון לאהרון סך של 9,700 דולר (שהם, 23,000 דולר בניכוי 13,300 דולר), ומתוך סכום זה שילם אהרון לשמעון "דמי תיווך" בסך 4,600 דולר. לימים קיבל אהרון שובר תשלום מס רכישה וממנו למד לדעת, לראשונה, כי סכום העסקה בחוזה עמד על 350,000 דולר בלבד. סכום זה הוא הסכום שדרשה ענת מלכתחילה, והוא הסכום שהועבר לה בפועל. את כל ההפרש בסך 112,000 דולר (ההפרש שבין סכום החוזה לבין סך של 462,000 דולר) שלשל שמעון לכיסו, במרמה. התובעת מבקשת, אפוא, לחייב את הנתבע בהשבת ההפרש בין הסכומים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ובתשלום פיצוי בסך 100,000 ש"ח עבור עגמת נפש שנגרמה לה.

ההגנה

6.שמעון מפרט בכתב ההגנה את גלגולה של העסקה:

אהרון בקש לרכוש מגרש להשקעה בנתניה, ופנה לשם כך לשמעון, אותו הוא מכיר שנים רבות מעסקי הטקסטיל. שמעון פעל לאיתור מגרש מתאים ולבסוף מצא את המגרש אשר הוצע למכירה על ידי סלומון. סלומון מסר לשמעון שהוא דורש סך של 480,000 דולר תמורת המגרש ויש לו אופציה של 30 יום על המגרש (כך בכתב ההגנה). שמעון נסע לעיריית נתניה לאמת את הנתונים שמסר לו סלומון. לאחר אימות הנתונים מסר שמעון לאהרון את הפרטים ואת המחיר הנדרש. אהרון שאל את שמעון לדעתו באשר למחיר. שמעון מסר לאהרון כי מגרש סמוך בעל זכויות בניה דומות נמכר 45 יום קודם לכן תמורת 385,000 דולר, וכי המחיר מושפע משיקולים של היצע וביקוש. שמעון הציע לאהרון לפנות למתווכים בנתניה ולברר את מחיר השוק. אהרון חשש "לפספס" את העסקה, ועל כן הסכים למחיר שדרש סלומון. סלומון ביקש שבחוזה המכירה יירשם סכום של 350,000 דולר ואילו סך של 130,000 דולר יועבר אליו במזומן כנגד חשבונית. גם לכך הסכים אהרון. סלומון דרש את הסכום לפני חתימת החוזה, אך לבסוף הוסכם כי הסכום יופקד בידי שמעון ויועבר לסלומון לאחר כריתת החוזה. לבקשת אהרון המליץ לו שמעון לערוך את החוזה בעזרת עו"ד זאנו מנתניה או בעזרת עו"ד חסטר מתל אביב. אהרון בחר בעו"ד זאנו ומאותו רגע היה עימו בקשר ישיר. במועד שנקבע לחתימת החוזה הפקיד אהרון אצל שמעון שקית ובה 13 חבילות של 10,000 דולר במזומן. הסכום הופקד בכספת בבנק, ואז נסע אהרון למשרדו של עו"ד זאנו לצורך חתימה על החוזה. בסופו של דבר החוזה לא נחתם באותו מועד בגלל בעייה שהייתה במסמכי המוכרים. לבקשתו של אהרון נדחתה החתימה על החוזה עד לאחר תשעה באב. שמעון ניצל את העיכוב בחתימה על החוזה כדי ללחוץ על סלומון להפחית את המחיר בטענה שאהרון מתכוון לבטל את העסקה. תחילה סרב סלומון לבקשתו של שמעון ולאחר מכן ניאות להפחית את המחיר ב-30,000 דולר. שמעון הודיע על כך לאהרון באופן מיידי, בשיחת טלפון למלון בו שהה אהרון באילת. במעמד חתימת החוזה במשרדו של עו"ד זאנו, היו נוכחים אהרון והתובעת, סלומון, והמוכרים עם עורך דינם. לאחר מכן הגיעו כולם, מלבד התובעת, לחנות של שמעון. שמעון ואהרון הלכו לבנק ומשכו את שקית הכסף מהכספת. אהרון בדק את תכולת השקית וכשחזרו לחנות הוציא ממנה 3 חבילות של 10,000 דולר ומסר את היתרה לסלומון, אשר עלה למחסן לספור את הכסף. מתוך הסכום שנותר בידי אהרון שילם אהרון לענת את יתרת התשלום הראשון. לאחר מכן שילם אהרון לשמעון 4,500 דולר עבור ליווי העסקה. סלומון שילם לשמעון 10,000 דולר עבור היזמות בעסקה. לאחר כחודש התברר לשמעון כי בין אהרון ואחיו התגלעו חילוקי דעות באשר למחיר ששילם אהרון. שמעון יצר קשר אם אהרון ואף הציע לו למכור עבורו את המגרש במחיר גבוה מהמחיר בו נרכש על ידו. אהרון סרב.

7.שמעון מכחיש כל טענת מרמה וטוען כי אהרון ידע על ההפרש שבין המחיר הרשום בחוזה לבין עלות העסקה בפועל וכי הפרש זה ישולם לידי סלומון. שמעון עצמו לא קיבל אלא סך של 4,500 דולר מידי אהרון, ו- 10,000 דולר מידי סלומון, עבור מעורבותו בעסקה. אהרון התחרט על המחיר ששילם ועל כן החליט לתבוע את שמעון בתואנת שווא.

8.בכתב התשובה שהגיש ב"כ התובעת במענה לכתב ההגנה של הנתבע נרשם, בין היתר:

"מר כהן לא הכיר ולא שוחח עם מר סולומון ולא הגיע איתו לכל הסכם שהוא כפי שהנתבע טוען, הדבר היחיד שנאמר למר כהן שעליו להכין סכום במזומן של 130,000 דולר על חשבון התמורה הכוללת שנמסרה למר כהן בסך 480,000 דולר, וכי סכום זה יוחזק בכספת אצל הנתבע עד להעברתו כנגד החתימה על ההסכם למוכרת". (סע' 5)

ובהמשך, בהתייחס לנסיבות בהן נודע לאהרון על הפחתת התמורה:

"גם פה בודה הנתבע דברים מליבו באשר כל השיחה הזו לא התקיימה כששהה מר כהן באילת, המועד שבו נתבשר על הורדת המחיר רק ביום חתימת החוזה שאז הוחזרו לתובעת 30,000 דולר מתוך אותם 130,000 דולר, שהפקיד בידיו במזומן כאמור לעיל". (סע' 8)

בתצהיר העדות הראשית טען אהרון כי בסעיפים אלה של כתב התשובה נפלו טעויות, וכי סכום התמורה עליו הוסכם תחילה היה 485,000 דולר ולא 480,000 דולר, וכמו כן הסכום שהופקד בידי הנתבע היה 140,000 דולר ולא 130,000 דולר. לעניין זה אחזור ואדרש בהמשך.

דיון

9.השאלה העומדת להכרעה היא האם יש מקום לחייב את הנתבע להשיב לתובעת כספים ששילמה התובעת מעבר לסכום הנקוב בחוזה? - לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני אני סבור כי יש להשיב בלילה על השאלה דלעיל. לפיכך, החלטתי לדחות את התביעה.