1. האם העובדות שתתוארנה להלן, לאחר בחינת הראיות, עולות כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1977?
2. התובע עבד כנהג מיכלית מלט בשירות הנתבעת 1. חבות מעבידים של הנתבעת 1 בוטחה על ידי נתבעת 2 (נתבעות אלו תכונינה להלן:
"המעביד"), נתבעת 3 היא המבטחת של המשאית שבקשר עמה אירעה התאונה נשוא התביעה, ונתבעת 4 היא אבנר, החולקת פוליסה עם המגן (נתבעות אלו תכונינה להלן:
"המבטחת").
התובע היה העד היחיד בקשר לנסיבות אירוע התאונה, והצדדים מסתמכים על מסמכים נוספים שהוגשו במהלך שמיעת עדותו.
3. לפי תצהיר העדות הראשית, ביום 27/1/2002, התובע חנה עם משאיתו (עליה מורכבת מיכלית ייעודית להעמסת מלט) בחניון של מסוף ערבה אילת, לצורך העמסת מלט על המשאית. על המשאית מותקנים מכסים עליונים, דרכם מועמס למשאית מלט, כאשר ההעמסה היא במפעל.
בהעברה ממשאית למשאית, כפי שנעשה סמוך לפני האירוע, ההעמסה היא באמצעות פתח תחתון. בשעת ההעמסה הפתחים העליונים פתוחים, על מנת לאפשר יציאת אויר ואבק.
לאחר שהעמסת המלט הסתיימה, עלה התובע על גג המשאית על מנת לסגור את המכסים העליונים. לסגירת המכסים חשיבות רבה, שכן אם אינם סגורים עלול המלט או האבק לפרוץ מן המכסים העליונים, לעוף אל הכביש, ולגרום למפגע בטיחותי.
התובע סגר שני מכסים מבין השלושה, ובשלישי סגר שתי ידיות מתוך שלוש המותקנות על המכסה. השלישית היתה תפוסה. על כן הפעיל התובע כח רב, במטרה לסובב את הידית. כתוצאה מכך השתחרר כנראה חלק מן המכסה בעצמה רבה, התובע הועף לאחור, והחליק מגג המשאית לקרקע, גובה של כ- 4 מטרים.
בחקירתו הנגדית הבהיר התובע כי סגירת הפתחים העליונים נעשית רק לאחר סיום ההעמסה וסגירת פתח ההעמסה, שהוא פתח תחתון (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 7-10); כי חל איסור על נסיעה עם פתחים עליונים פתוחים, שכן הדבר עלול להוות סיכון בדרך (עמוד 7 שורות 10-26); כי איננו זוכר אם נפל חלק מן המשאית או אם ידו החליקה בשל עצמת הכח שהפעיל (עמוד 12 שורה 3-6); כי מנוע המשאית פעל בעת ארוע התאונה (עמוד 12 שורה 16), וכי פעולת הטעינה טרם הסתיימה, שכן לאחר סגירת המכסים היה על התובע לשקול את המשאית, דבר שעדיין לא הספיק לעשות (עמוד 12 שורה 10).
4. ב"כ התובע לא נקטה עמדה מפורשת אם הארוע המתואר עונה על הגדרת "שמוש ברכב מנועי" בחזקות המרבות או שמא בחזקה הממעטת של "פריקה וטעינה" עסקינן (בעיקר בשים לב לכך שכתב התביעה תוקן לכלול את נתבעות 3 ו- 4 רק לאחר פרסום פסק דין אוסם, שעוד ידובר בו).
המעביד טוען ל"טפול דרך או תיקון דרך ברכב" באופן שהטפול נדרש לצורך התכלית התעבורתית ברכב, או ל"התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו... שלא תוך כדי טפול ברכב במסגרת העבודה".
לעומתו טוענת המבטחת כי אין המדובר אלא ב"פריקה וטעינה" המהווה חריג להחלת חוק הפיצויים על ארוע התאונה.
עוד טוענת המבטחת, כי אין חלות לאף לא אחת מן החזקות המרבות : תיקון דרך אין, כיוון שהתובע טרם החל בנסיעה, ופעולת הסגירה של המכסים העליונים נעשתה בזמן הטעינה, וטרם שהטעינה הסתיימה. ואילו הנתקות אין - כיוון שלא הובאה לכך שום ראיה. התובע אינו זוכר אם ניתק איזה חלק בעת הסגירה, ואם ניתק - העובדה היא בידיעת המעביד, ואם לא הביא ראיה לה, חזקה כי לא היה הינתקות.
לפיכך, אין בארוע זה שום תחרות בין החזקה הממעטת של "פריקה וטעינה" לבין החזקות המרבות העשויות לכלול אותה כאמור ברע"א 418/03
אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב, תק-על 2004(4) 3066.
עוד טוענת המבטחת, כי אם המדובר ב "הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו למעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד", אזי כיוון שבאופן מפורש הוצאה מכלל ההגדרה פעולת טעינה ופריקה המתיחסת לשלב ההינתקות מן הרכב - תחול החזקה הממעטת.
5. ת/3 הוא חשבונית לתיקון שנעשה לאחר הארוע, ומצוין בה כי הוחלפו חלפים, הנחזים להיות חלק מידית הסגירה. אולם אין בכך משום ראיה עצמאית לכך שאותם חלפים ניתקו. יתכן שהיה צורך בהחלפתם מסיבות אחרות.
מכל מקום, מן החשבונית עולה הנחת המעביד, כי המדובר בחלק שהתנתק מן המשאית.
אלא שלא הובאה לכך כל ראיה, למעט החשבונית האמורה.
