פסק דין
לפני תביעה למתן פיצוי כספי על סך 10,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לתובע ולרעייתו, על פי הטענה, עקב ביטול הסכם לעריכת אירוע וטקס חינה אצל הנתבעת.
הנתבעת היא המפעילה והבעלים של אולמי הבארוק בבאר שבע.
ביום 12/8/13 נפגשו התובע ורעייתו-לעתיד עם נציג הנתבעת, מר ביטון, במטרה לברר אפשרות לערוך את אירוע החינה אצל הנתבעת באולם הבארוק ביום 30.9.13. נציג הנתבעת הציג לתובע ולרעייתו-לעתיד תפריט והצעת מחיר (נספח א' לכתב התביעה), והשלושה אף סיכמו את פרטי התפריט ומספר המנות. בתום הפגישה לחצו הצדדים ידיים.
לאירוע החינה הוזמנו אורחים רבים, ובהם בני משפחתם של הזוג מחו"ל. לאחר שסיכמו עם הנתבעת את פרטי האירוע, הזמינו בני הזוג בבית דפוס עוד באותו השבוע הזמנות לרגל האירוע, בהן צוין המקום בו ייערך האירוע ומועדו. הזמנות אלה נשלחו לכלל האורחים, ובכלל זה לאורחים המתגוררים בחו"ל (נספח ב' לכתב התביעה, עמ' 1 לפרוטוקול מול שורות 22 - 24).
ביום 9.9.13 הודיע מר ביטון לתובע ולרעייתו-לעתיד שלא ניתן לקיים את האירוע באולם הבארוק, מאחר ובאותו מועד מתקיים במקום אירוע של זוג אחר. בני הזוג המופתעים ניסו לשנות את רוע הגזרה, ואביה של הרעייה-לעתיד ניסה אף הוא לסייע בעניין בשיחה עם מר ביטון, אך ללא הועיל. הסתבר, כי ההזמנה לא נרשמה ביומן הנתבעת. עוד הסתבר, כעולה מעדות אביה של הרעייה, כי מכיוון שהנתבעת מפעילה שני אולמות – בארוק ומברוכה – מנהלת הנתבעת שני יומנים מקבילים - יומן נפרד לכל אחד מהאולמות. הזמנת כל אחד מהזוגות לאותו המועד – של התובע ורעייתו ושל הזוג הנוסף - נרשמה בטעות בשני היומנים שונים, אף ששתיהן התייחסו לאולם בארוק.
נציג הנתבעת הציעה לתובע ולרעייתו-לעתיד לקיים את האירוע במועד אחר, סמוך למועד הרצוי (עמ' 3 לפרוטוקול מול שורות 11 – 12), אך מבחינת התובעים המועד האמור לא היה רלוונטי נוכח הזמנת האורחים למועד שנקבע תחילה, ובכלל זה אורחים מחו"ל (עמ' 3 לפרוטוקול מול שורה 16).
בצר להם נאלצו התובע ורעייתו-לעתיד לחפש במהירות מקום אחר לעריכת האירוע.
האירוע נערך לבסוף באולם אחר, קטן יותר. לדברי התובע, באותו אולם לא היה מקום לכל האורחים וחלקם נאלצו לשהות מחוץ לאולם. אבי הרעיה העיד וסיפר כי האורחים נאלצו לשבת בצפיפות, וכדבריו, "אם בית המשפט היה רואה איזה בושה הייתה שאנשים נמצאים וישבו בצפיפות אחד על השני, הלכתי הצידה והזלתי דמעה" (עמ' 4 לפרוטוקול מול שורות 13 – 14).
אין חולק כי התובע ורעייתו-לעתיד לא חתמו על "טופס הזמנה" אצל הנתבעת. נוסח "טופס ההזמנה" המקובל אצל הנתבעת צורף כנספח לכתב ההגנה. לטענת הנתבעת, בהעדר חתימה על טופס ההזמנה לא נכרת הסכם בין הצדדים. עם זאת, לשאלת בית המשפט האם העביר נציג הנתבעת את טופס ההזמנה האמור לחתימת התובעים השיב נציג הנתבעת: "אני נותן הצעת מחיר במהלך שיחה וקיום אירוע אם וכאשר, על מנת לסגור את האירוע פורמאלית צריך לחתום על הסכם הזמנה, הזוג ציין בפני שהם רוצים לחשוב" (עמ' 2 לפרוטוקול מול שורה 31 עד עמ' 3 לפרוטוקול מול שורה 2).
נציג הנתבעת לא חלק אפוא על כך שהנתבעת לא שלחה "טופס הזמנה" לתובע ולרעייתו-לעתיד ,ואף לא הפנתה תשומת לבם לצורך לחתום על טופס כאמור.
מנגד, ולטענת התובע, כבר במעמד הפגישה, ומשלחצו הצדדים ידיים, נכרת הסכם מחייב בין הצדדים.
איני סבורה כך. הגם שאין מניעה משפטית לכריתת הסכם בעל פה, הרי שנוכח הנוהג שהיה קיים אצל הנתבעת לחתום על טפסי הזמנה, גרסת הנתבעת ולפיה סברה כי ההסכם לא נכרת כדת וכדין בהעדר טופס חתום כאמור נראית עדיפה בעיניי. לא ניתן לומר אפוא כי היה מפגש רצונות מלא בין הצדדים שהוביל לכריתתו של הסכם לעריכת האירוע במועד ובמקום שתוכנן על ידי בני הזוג.
עם זאת, סבורני כי לא די בכך על מנת לשחרר את הנתבעת מחובתה לפצות את התובע ואת רעייתו-לעתיד על עגמת הנפש הרבה שנגרמה להם. אסביר.
התובע ורעייתו העידו כי עמדו בקשר רציף עם הנתבעת לפני המועד בו לחצו ידיים ואף לאחריו, אך מעולם לא נתבקשו להגיע ולחתום על טופס הזמנה. כדברי התובע, "באותו מעמד של הזמנה שחתמנו שסגרנו את הדברים האלה לא התבקשו באותו רגע לחתום על הזמנה נוספת. זה תאריך שמראש הגענו אליו והתאריך היה ריק. חלק מההחלטה לבחור את אותו מקום. במהלך אותם שיחות שציינתי התקשרתי בערב כפי שהוא ביקש כל הזמן הוא אמר תדבר אתי בבוקר, בערב, אני ראיתי את זה סגור. בסוף דיברתי איתו והוא אמר שנבוא לטעימות והודעתי לרעייתי לעתיד שסוף כל סוף העניין סגור" (עמ' 2 לפרוטוקול מול שורות 8 – 12).
התובע אף העיד כי ביום 8.9.13, ערב קודם המועד בו נתבשרו בני הזוג על כך שלא ניתן לקיים את האירוע במועד שתוכנן, צלצל נציג הנתבעת לרעייה לעתיד על מנת לוודא "שהכל תקין" ושאכן העניין סגור (עמ' 2 לפרוטוקול מול שורות 13 – 14). התובעת הוסיפה והעידה כי "גם המזכירה של מר ביטון התקשרה לוודא שזה מבוטל ולא מגיעים. היא אמרה שמזמן היא סגרה עם אותם אנשים והיא לא מבינה איך מר ביטון סגר" (עמ' 4 מול שורות 8 – 9).
התובע ורעייתו העידו באופן מהימן וקוהרנטי, ואין לי כל סיבה לפקפק בעדותם ולפיה לא ידעו שהנתבעת מצפה מהם לחתום על "טופס הזמנה", וכי הם סברו באמת ובתמים שאכן נכרת הסכם מחייב בינם לבין הנתבעת. לאירוע הוזמנו אורחים רבים, ובכלל זה אורחים מחו"ל. כאמור לעיל, לאורחים אלה נשלחו הזמנות שהופקו בבית דפוס בהן צוינו פרטי האירוע, לרבות מיקומו ומועדו, והפקת הזמנות כאמור והמשלוח שלהן מתיישבת היטב עם גרסתם.
אין חולק, כי עת הגיעו התובע ורעייתו לעתיד לפגוש את נציג הנתבעת על מנת לסכם את פרטי האירוע, לא היו הם מנוסים בעסקאות מסוג זה.
סבורני, כי היה על נציג הנתבעת להפנות את תשומת לבם של התובע ורעייתו-לעתיד שעליהם לחתום על "טופס ההזמנה" על מנת "לסגור" את ההזמנה באופן סופי, וכן היה עליו להימנע מלכרות הסכם עם זוג אחר בנוגע לאותו האולם באותו המועד בטרם איפשר להם לעשות כן. הנתבעת היא זו שהיה באפשרותה למנוע בנקל את התקלה המצערת שאירעה, ואשר הסבה לתובע ולרעייתו צער ובושה ביום שמחתם.
באשר לסכום הפיצוי, סבורני כי הסכום שנתבע הינו גבוה יתר על המידה. בהקשר זה יש לזכור כי הנתבעת ניסתה לסייע לתובע ולרעייתו לפתור את הבעיה שנוצרה. כמו כן, אין חולק כי לא נגרם לזוג נזק ממון כלשהו.