החלטה
ראשיתו של ההליך שבפניי בבקשה דחופה לסעדים זמניים במעמד צד אחד שהגישה המבקשת כנגד המשיב ביום 23.04.2009, במסגרתה עתרה למתן צו מניעה זמני, צו לתפיסת נכסים ומינוי תופס נכסים וצו עשה. במסגרת הסעד לצו המניעה עתרה המבקשת מבית משפט זה "להורות על המשיב להימנע מלעשות במישרין או בעקיפין כל שימוש שהוא, מכל מין וסוג, בכל סודות מסחריים והתוצאות המלאות של הניסויים שהושגו בפרוייקט נשוא הבקשה, ובפרטי החומרים והתהליך לביצוע הידרוליזה של ביומסה בהם עסק הפרוייקט הנוכחי או בפרוייקט קודם בעניין ייצור מזון לבעלי חיים, לרבות פעולות שיש בהן כדי להשמיד או למחוק או להעלים או להעביר לאחרים דפי עבודה, מחברות מעבדה וכיוצא בזה או סודות מסחריים שהושגו".
במקביל להגשת הבקשה, הגישה המבקשת תביעה בה היא עתרה לסעדים הבאים: לסעד הצהרתי לפיו ההסכם שביו הצדדים הינו מחייב ולאכיפתו, השלמת הפרטים בהסכם בהתאם להוראות חוק החוזים, במידת הצורך; צו עשה המחייב את המשיב ליתן למבקשת את כל הנתונים והנוסחאות של הרכב החומר, הדו"חות, המסמכים הקיימים בחזקתו או בשליטתו והקשורים לטכנולוגיה שפותחה בפרויקט נשוא התובענה, וצו עשה המחייב את המשיב לרשום את ההמצאות הטכנולוגיות הנ"ל כפטנט, ומתן זכויות בלעדיות למבקשת לעשיית שימוש בהם; צווי מניעה קבועים האוסרים על המשיב להעביר את הטכנולוגיה הנ"ל לכל גורם שלישי, לאסור עליו לעסוק בפיתוח הפרויקט שלא באמצעות ההסכם עם המבקשת, וכל מגע עסקי או אחר בכל הקשור לפרויקט או לטכנולוגיות שיש להם קשר לפרויקט.
המבקשת מייחסת למשיב כל אחת מהעוולות שלהלן: הפרה יסודית של הסכם, הפרת אמונים, שלילת זכויותיה הקנייניות בפרוייקט, תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין, התנהגות שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב, רשלנות לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, גזל סוד מסחרי לפי חוק העוולות המסחריות, תשנ"ט-1999, גזל זכויות יוצרים לפי חוק זכויות יוצרים-1911, גזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, התעשרות שלא כדין; הכל כפי שיפורט להלן.
ביום 23.04.2009 ניתן צו מניעה זמני/ארעי, כמבוקש, במעמד צד אחד, בכפוף לתנאים שפורטו שם. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי יהיה זה מן הראוי ליתן צו תפיסה וכינוס נכסים במעמד צד אחד, והבקשה התקבלה אך ורק ביחס לסעד הראשון.
הבקשה נקבעה לדיון במעמד שני הצדדים ליום 30.04.2009, מועד שנדחה פעמיים על-פי בקשות מוסכמות שהוגשו על ידי הצדדים. הדיון בבקשה במעמד שני הצדדים התקיים בפניי ביום 20.05.2009 (להלן: "הפרוטוקול"). בתום הדיון, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה ניתנה להם שהות לניהול משא ומתן, ורק אם הוא ייכשל, אזי יוגשו סיכומים וכתב הגנה מטעם המשיב. משלא צלחו מאמציהם של הצדדים, חרף הארכות מועדים לניהול משא ומתן ביניהם, על פי ובהתאם לבקשות שהוגשו, ובמעמד ישיבת תזכורת שהתקיימה במעמד באי-כוח הצדדים, הוריתי ביום 27.10.09 על הגשת סיכומים בכתב. הצדדים הגישו בקשות להארכת מועד להגשת הסיכומים עד שאחרון הסיכומים הוגש בחודש ינואר 2010. עם הגשת סיכומים אלה, הובא התיק בפניי לצורך כתיבת החלטה בתיק, וזאת במהלך שהותי בחופשת לידה.
אולם, עד לשלב זה, אף אחד מבאי-כוח הצדדים לא העלה כל טענה בדבר הסמכות העניינית של בית משפט זה, לדון ולהכריע בבקשה. הנחתי המובלעת בהחלטתי מיום 23.04.2009, בה הוריתי על קיום הדיון במעמד שני הצדדים וכן החלטתי המורה על הגשת הסיכומים לעניין הבקשה לצו מניעה זמני, הייתה כי לבית משפט השלום נתונה סמכות עניינית לדון בתביעה ובבקשה, בהתאם לסעדים להם עתרה המבקשת בכתב התביעה, במיוחד כאשר נדמה כי הבקשה וכך גם התביעה העיקרית נתבססו על עילות חוזיות. יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בתיק, לרבות בטענות הצדדים, כתבי הטענות (בשלב זה-כתב התביעה), בהוראות החוק ובהלכה הפסוקה, הנחה זו, לשיטתי, אינו עומדת עוד, ומכאן, סבורתני כי מוטלת עליי החובה לעורר שאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה, מיוזמתי, מתוך הקפדה על העקרון שבית המשפט יימנע מלחרוג מגדרי סמכויותיו. שכן "כלל הוא כי על כל ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג מגדר סמכויותיה ובית המשפט יידרש לשאלת סמכותו בעניין מסוים מיוזמתו ואף ללא טענת חוסר סמכות על ידי מי מבעלי הדין" (ראו: א. גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהד' שביעית עמ' 10).
משכך, בהחלטתי מתאריך 16.06.2010 הוריתי לצדדים להגיש סיכומים לעניין שאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה, לאחר שהפניתי את באי-כוחם להוראות סעיפים 40 (1) ו- 40 (4) לחוק בתי המשפט. אחרון הסיכומים הוגש בתאריך 03.08.2010 והם הובאו לעיוני היום. שני הצדדים טענו לקיומה של סמכות עניינית לבית משפט זה מאחר ולשיטתם רוב העילות, כמו גם הסעדים הזמניים, הינם עילות אזרחיות ולא על פי החוקים הנוגעים לקנין רוחני, כאשר הבקשה לסעדים זמניים והתביעה מושתתות על דרישתה של המבקשת לאכיפת ההסכם המעוגנים בדיני החוזים. לשיטת המבקשת, כתב התביעה, כך גם הבקשה לסעדים זמניים, עוסק בדרישת התובעת להצהיר, כי ההסכם לשיתוף פעולה במיזם עם הנתבע שריר וקיים וכי הודעת הביטול שניתנה לאחר שהתובעת מילאה את חלקיה במיזם, הינה הודעה חסרת תוקף. עוד נטען, כי יש לבית משפט זה סמכות הואיל ושני הצדדים מסכימים לכך. ב"כ המשיב למעשה, מאמץ את הטענה כי המדובר בתביעה לאכיפת חוזה, כאשר השאלה הראשונה שעומדת על המדוכה היא, האם השתכלל בין הצדדים חוזה או שמא מדובר בזכרון דברים. התשובה לשאלה זו תוביל לשאלה הנוספת והיא, האם היתה הפרה של ההסכם, ורק אז יהיה דיון, במידת הצורך, בדיני הקניין הרוחני שהוא נגזרת של השאלה האם היה הסכם והאם הסכם זה הופר.
כבר אציין, כי דעתי שונה מעמדתם של באי-כוח הצדדים כפי שמצאה את ביטויה בסיכומיהם, ואבהיר.
הלכה היא מלפנינו, כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה, רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה (ע"א 3604/02, רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו (4) 505), כאשר באותו פסק דין קבע כבוד השופט גרוניס, כי:
"... נסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחת פתח לשינויה על ידי הערכאה שנתנה אותה (י' זיוסמן סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995, 774)). אולם, אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית (ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב (1) 525; ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גנזי, פ"ד נה(3) 537))". כמו כן ראו את החלטתו של כבוד הש' מאיר יפרח בבש"א 156901/06 רימקס נכסים ברמת אביב החדשה נ' תווך אמריקה ישראל (פורסם במאגר נבו, 23.04.2006, והאזכורים שם; החלטה הדומה בנסיבותיה למקרה שבפניי).
דומני, כי החלטתי מיום 23.04.2009, לקבוע דיון בבקשה במעמד הצדדים, הייתה החלטה מוטעית. הגם שבגדר אותה החלטה לא קבעתי, באופן פוזיטיבי כי לבית משפט השלום נתונה סמכות עניינית לדון בתביעה ובבקשה, ניתן לבוא ולומר, כי טמונה בהחלטה הנחה מובלעת, לפיה בית משפט השלום מוסמך מבחינה עניינית לדון בבקשה ובתביעה.
משהובהר לי, כי בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה ובתביעה, שומה עלי להימנע מלדון לגופם של דברים בבקשה שהונחה בפניי. וזאת לזכור- דיון בתביעה העיקרית טרם קויים, טרם הוגש כתב הגנה, וכי כל שנעשה עד כה היה דיון בבקשה, במהלכה נשמעו עדויות נציג המבקשת והמשיב, טרם ניתנה הכרעה לגופה, וכי במהלכה של כל תקופה זו ממועד הדיון ועד לכמועד תיבת שורות אלה, ניתנו מספר ארכות לצדדים, בהתאם לבקשתם, לנהל משא ומתן ביניהם, שמא יתייתר הדיון בבקשה בכלל, וכן להגשת סיכומים מטעמם. יפים לעניין זה דברי השופט ויתקון בע"א 450/64 איזנר נ' פינקלשטיין, פ"ד יט (1) 655, 658-657 לפיהם:
"... סבור אני כי אף לגבי החלטת ביניים רגילה אין טעם למנוע בעד שופט מלבטלה. ודאי שביטול כזה אינו רצוי ושהוא עלול לשבש את מהלך הדיון, אך מוטב לתקן את מה שניתן לתיקון מאשר לומר 'שבשתא כיוון דעל על'. לא פעם קורה ששופט נותן החלטה, למשל, בדבר קבילותה או אי קבילותה של ראיה מסוימת ולאחר מכן נתברר לו שהחלטתו בטעות יסודה. כלום יהא השופט נאלץ להתמיד בשגיאתו עד הסוף, כשנעלה מכל ספק שאותה שגיאה תפסול את פסק דינו בערעור? אילו אמרנו כך, היינו גורמים להרבה בזבוז זמן והוצאות. מובן מאליו שהשופט אינו יכול לבטל החלטה המסיימת את המשפט שלפניו,שכן בזה הוא גמר את מלאכתו".
הבסיס העומד מאחורי האמור לעיל, נובע מכך, כי סירובו של בית המשפט לטפל בעניין אינו מותנה בטענות של בעלי הדין, ואם הטענה לא נטענה בפני בית המשפט, והוא פסק בסכסוך בלא שנתן דעתו לשאלת הסמכות, הרי דינו של פסק הדין כאילו לא ניתן.
על סמך כל האמור לעיל, אבחן זה עתה מדוע לבית משפט זה נעדרת הסמכות העניינית לדון בתביעה ובבקשה. בענייננו ניתן להצביע על שני טעמים במספר, מכוחם יש לקבוע כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה ובבקשה, הכל כפי שיפורט להלן. בתמצית, כבר אזכיר, כי הטעם הראשון מקורו בבחינת צווי המניעה הקבועים והזמניים שאינם ניתנים לביטוי בכסף. הטעם השני מקורו בכך שמדובר בתביעה בתחום הקניין הרוחני.
הלכה פסוקה היא, כי צווי מניעה קבועים כזמניים, שאינם ניתנים לביטוי או להערכה כספיים, מצויים בגדר סמכותו העניינית השיורית של בית המשפט המחוזי, לפי סעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (ת"א 244/95 (מחוזי י-ם) כהן נ' שבו, דינים מחוזי, כו(4) 426; בש"א 2263/05 רבוע הכחול ישראל בע"מ נ' רמי לוי שיווק השיקמה בע"מ, תק-מח 2005 (3), 270) .
מעיון בכתב התביעה עולה, כי בענייננו, צווי המניעה הקבועים המבוקשים בסעיף 9.1.5 ו- 9.1.6 ו- 9.1.7, כמו גם צווי המניעה הזמניים המבוקשים ברישא של בקשה זו, באים בקהל צווי המניעה שאינם ניתנים לביטוי כספי או להערכה כספית. אבהיר, חזרתי ועיינתי בכל הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה ולא מצאתי קיומו של סעד כספי כזה או אחר וכל שנתבקש הינו סעדים זמניים (וקבועים) שלא ניתנים להערכה כספית.
הטעם השני, כאמור, מבוסס על השינוי החקיקתי בדבר סמכותו של בית משפט מחוזי בתביעות בנושא קניין רוחני. לעניין זה אידרש לשאלה, האם די בכך, כי נתבקש סעד של אכיפה מכוח דיני החוזים, על מנת להעניק סמכות לבית משפט זה, לדון בתביעה, האם מן הראוי בנסיבות העניין, להורות על פיצול התביעה ופיצול הסעדים, או שמא האם יש להעביר את התביעה והבקשה לבית המשפט לו העניק המחוקק והפסיקה בעקבותיו, את הסמכות העניינית לדון בתביעה.
עם תיקון סעיף 40 לחוק בתי המשפט שעניינו הסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי, באופן שהוסף ס"ק 4, לפיו בית משפט מחוזי ידון בין השאר בתביעה בענייני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קניין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה, אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2). "תביעה בעניני קנין רוחני", הוגדרה בחוק כתביעה אזרחית, לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים בסעיף, ביניהם פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972, וחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999, פקודת הפטנטים והמדגמים, חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, חוק זכויות יוצרים. כך, דברי ההסבר להצעת החוק כוללים התייחסות לכך שתביעות בתחום הקניין הרוחני מתאפיינות, בדרך כלל, בכך שהן כוללות עתירה לסעד של צו מניעה שנועד להפסיק את הפרת זכויות היוצרים, כאשר לצד עתירה זו עומדת גם עתירה לפיצוי כספי על ההפרה עד למועד הגשת התביעה (ת"א (חד') 6197-05-09 יעקב נ' דוד גינת, תק-של 2009(4), 8720, 8722 (2009).