נישלי נ' לוי ואח'

פסק דין

התובע נפצע ביום 8.5.07 בתאונת דרכים, כאשר קטנוע שעליו רכב התנגש עם מכונית שבה נהג הנתבע 1 ואשר בוטחה על ידי הנתבעת 2. התובע טוען שהתאונה נגרמה כאשר רכבם של הנתבעים "חתך אותו בפראות" על מנת לפנות ימינה. הוא בלם בהפתעה, אבל לא הצליח למנוע את ההתנגשות ונפצע. התביעה היא תביעה בגין נזק גוף. מכיוון שלקטנוע לא היה ביטוח חובה בעת התאונה, הוגשה תביעה זו על פי פקודת הנזיקין, בפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל – 1970.

לזירת התאונה הגיעה מיד המשטרה. למקום הגיע גם בוחן תנועה, אשר הנציח את הזירה וצילם את תמונות כלי הרכב המעורבים באירוע. להערכתו, לא הוזזו כלי הרכב ממקום הפגיעה, עד שהגיע לשם, והתצלומים משקפים את צורת עמידתם בזירה, מיד לאחר התאונה.

התובע הגיש תצהיר שבו חזר על הגירסה שפורטה בכתב התביעה. העדי ההגנה סיפרו שהתאונה קרתה בדרך אחרת לחלוטין: מכוניתם היתה בנסיעה ישרה בנתיב הימני, מבין שניים. היא בלמה, ומיד נפגעה מאחור על ידי האופנוע של התובע.

ב"כ הנתבעת תקפה את מהימנותו של התובע והצביעה על חוסר אמינותו. בסעיף 8(ב) לתצהירו, למשל, סיפר שתביעתו להכרה כנכה צה"ל נדחתה בטענת התיישנות. כשהציגה בפניו מסמך שממנו עולה שהתביעה נדחתה לגופה, הסביר שאולי לא זכר טוב.

בסעיף 16, הצהיר התובע שעבד כמתווך נדל"ן במשך כ-5 שנים לפני התאונה, והרוויח כ-7,000 ₪ לחודש. אבל, בתביעתו לקצבת נכות כללית במוסד לביטוח לאומי הצהיר בשנת 07' ש"הרבה שנים אינני עובד".

בעת שנתן את גירסתו במשטרה, נרשם מפי התובע שהוא מתחייב להציג רישיון רכב ותעודת ביטוח תקפים ליום התאונה תוך 5 ימי עבודה. מעדותו התברר, שהאופנוע נרכש על ידו יום או יומיים לפני התאונה, שלא היתה לו תעודת ביטוח חובה, ושבעת שקרתה התאונה, הוא היה בדרכו אל סוכן הביטוח על מנת להסדיר ביטוח חובה לרכב. התובע לא ידע להסביר כיצד יכול היה לצפות להציג תעודת ביטוח חובה המכסה אירוע שכבר התרחש, וכיצד יכול היה להצהיר את מה שהצהיר במשטרה.

באשר לתיאורו את התאונה: התובע סיפר שנסע בנתיב הימני מבין השניים, כאשר לצידו, בנתיב השמאלי מכונית הנתבעים. לפתע, סטתה מכונית זו ימינה וחסמה את דרכו. הוא הציג את צורת הסטיה שלה בעזרת מכוניות צעצוע, כסטיה בזוית של כ-30 מעלות. לדבריו, הדבר קרה במרחק קטן מאוד ממנו, וכאשר המכונית שחסמה את דרכו בלמה לפתע, לא יכול היה למנוע את התאונה והתנגש בה מאחור. לדבריו, לפני התאונה הוא נסע במהירות של 35-40 קמ"ש. הבלימה גרמה לו להתנגש במכונית שלפניו, והיא נעצרה במרחק קטן מאוד ממנו, בלמה ואח"כ המשיכה בתנועה למרחק של כחצי מטר או מטר. לדבריו של התובע, אותה תנועה קטנה אחרי ההתנגשות, איפשרה למכונית שלפניו להתיישר בנתיב.

נוסעת ברכב של הנתבעים, הגב' לזר, סיפרה שישבה במושב האחורי וקראה עיתון ומדי פעם דיברה עם הנהג. היא העידה שפתאום הרגישה בלימה חזקה של המכונית שבה נסעה, ומיד אח"כ הרגישה מכה בחלקה האחורי. מתיאורה, ברור שהמכה נשמעה ממש מיד אחרי הבלימה, אולי בתוך שניה אולי אפילו פחות. היא זכרה שהמכונית שבה נסעה, נסעה ישר. יעד התנועה שלה חייב פניה שמאלה בהמשך הדרך. הנתבע 1 העיד עדות דומה. לדבריו, סיבת הבלימה היתה שרכב נוסף "חתך" אותו משמאל לימין והבלימה נועדה למנוע תאונה.

בדו"ח הפעולה שרשם שוטר (אשר לא העיד), נרשם כביכול מפיו של הנתבע 1 שסיבת הבלימה היתה פקק תנועה. מכל העדויות ברור שלא היה במקום פקק תנועה ולא ברור עד כמה ניתן לראות את הנתבע 1 כמחוייב לדברים שנרשמו בפרפרזה מפיו, והוא לא אישר אותם בחתימתו. הוא עצמו טוען שאינו זוכר שנשאל על ידי השוטר, שהגיע לזירה, שאלות כלשהן והוא כן זוכר שנתן גירסה מסודרת לבוחן התנועה.

בתצלומים אשר צילם בוחן התנועה, ניתן לראות היטב גם את הזירה וגם את כלי הרכב. בתצלומים רואים את האופנוע השוכב לרוחב הכביש, כאשר ממש מתחתיו שלולית. בוחן התנועה סבר שזו היתה שלולית דלק. האופנוע נמצא במרחק של עשרות סנטימטרים מהחלק האחורי הימני של המכונית, אשר נראית עומדת על גבי הכביש, בנתיב, בחלקו השמאלי יחסי של הנתיב, כאשר מגמתה הכללית, ישרה קדימה וגלגליה הקדמיים ישרים לחלוטין.

התרשים שערך בוחן התנועה, נראה מדוייק מאוד ומותאם לתמונות. בתרשים זה רואים שהמרחק בין צידה השמאלי של המכונית לבין גבולו השמאלי של הנתיב הוא 90 ס"מ. בין הצמיג הימני האחורי של המכונית, 120 ס"מ עד המדרכה, ואילו המרחק בין הצמיג הימני הקדמי לבין המדרכה, לא מדוד, אבל הוא בבירור גדול יותר, שכן הנתיב נמצא במגמת התרחבות. המרחק שבין האופנוע לבין המכונית, הוא 30 ס"מ. בעדותו אמר הבוחן, שנראה שהתאונה התרחשה במהירויות נמוכות מאוד, או אף יתכן כאשר המכונית היתה כבר בעמידה והאופנוע במגמת בלימה.

הרושם הברור העולה מתוך הנתונים שאסף הבוחן, הוא שהמכונית והאופנוע אכן צולמו במקום שבו עצרו מיד אחרי התאונה. נראה שהדבר מלמד על צדקת טענות ההגנה ומפריך את גירסת התובע.

צילומי רכב הנתבעים אינם מראים אותו מוטה על הכביש, ואינם מראים את צמיגיו הקדמיים בהטיה, אשר יכולה להסביר את הצורה שבה הוא ממוקם על הכביש, אם היה קודם במגמת סטיה אשר תוקנה. המסקנה פשוטה: מכונית הנתבעים לא היתה במגמת סטיה מנתיב לנתיב בעת התאונה, ואילו התובע נפגע ככל הנראה, פשוט מפני שלא שמר מרחק מהמכונית שנסעה לפניו. סביר שלדבר קשר מסויים לעובדה שהאופנוע היה בבעלותו רק יום או יומיים קודם, והוא עדיין לא התרגל לנהיגה בו. לעובדה שהנתבע 1 לא זכר שראה את האופנוע לפני התאונה, איני מייחס חשיבות כלשהי. כאשר נהג נוסע בנסיעה ישרה, צפוי שכלי רכב שנוסעים מאחוריו לא יחרטו בזכרונו כאשר אינם מבצעים פעולות יוצאות דופן.

גם בהערכת מהימנותם הכללית של העדים, יוצא התובע כשידו על התחתונה: כפי שפירטה ב"כ הנתבעים, יש בעדותו רכיבים שונים (שפורטו קודם), אשר חייבים לגרוע מאמינותו הכללית ואילו גירסת הנתבעים, נתמכת בדוח הבוחן וגם נהנית מאמינותה הגבוהה יחסית של עדה, אשר אין לה כל אינטרס בניהול ההליך ואשר גירסתה הבלתי מתחכמת והפשוטה מאוד, ניתנה באופן מעורר אמון וספונטני.

תביעתו של התובע נשענת על הטענה שהנתבעים אשמים בפציעתו. מהראיות ששמעתי נראה שהאשם בפציעה נופל עליו בלבד. רכב הנתבעים בלם מסיבה כלשהי שהיתה קשורה בתנועה על הכביש. סביר בעיני שההסבר שנתן הנתבע 1 במשטרה ובבית המשפט, שבלם בגלל שרכב אחר הפריע לו בנסיעה בטוחה, היא גירסה נכונה. אין הסבר ברור לגירסה האחר שמופיעה בדוח הפעולה, אך יש לזכור שזו גירסה אשר לא אומתה בבית המשפט, ולא ברור עד כמה ייחוסה לנתבע 1 נכון.

מכל מקום, לא מצאתי שהיתה אשמה כלשהי של הנתבע 1 לתאונה, והרושם הברור הוא שהתובע נהג בחוסר זהירות ונפצע באשמתו.

לאור זאת, התביעה נדחית. הנתבעים יגישו לבית המשפט בתוך 14 יום פירוט הוצאותיהם ובאשר לאלה, תינתן החלטה נוספת.

ניתן היום, כ"ה סיון תש"ע, 07 יוני 2010, בהעדר הצדדים.