ניסים נ' מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה באר טוביה

פסק דין

1.המערער הורשע בבימ"ש השלום באשקלון (כב' השופט א. אינפלד) בעבירה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 201 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965 ובעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר – לפי ס"ק 204 (א) (ב) ו- (ג) לחוק הנ"ל.

נקבע בהכרעת הדין (מיום 3.5.11) כי בנובמבר 2005 הורשע המערער (בתיק עמ"ק 30047/04) בביצוע עבירת בניה ללא היתר של שלושה עשר מבני קרוואנים במושב בית עזרא. בגזר הדין באותו העניין ציווה בימ"ש השלום על המערער להרוס את כל המבנים הנ"ל עד ליום 1.12.06, מועד ביצוע ההריסה הוארך לאחר מכן עד ליום 1.12.07 וביום 10.4.08 קבע בימ"ש השלום כי על המערער להרוס את כל הקרוואנים עד ליום 15.5.08.

המערער לא קיים הוראת בית המשפט. אדרבא, במהלך השנים שלאחר אותו גז"ד המשיך לעשות בקרוואנים שימוש מסחרי כחדרי אירוח ו/או נופש שעה שייעוד המקרקעין אוסר זאת.

בגזר הדין (מיום 20.1.2013) הטיל בימ"ש השלום על המערער עונש מאסר של ששה חודשים שירוצה בעבודות שרות, עונש מאסר על תנאי וקנס בסך 240,000 ₪ או ששה חודשי מאסר תמורתו.

בפני ערעורו של המערער על הרשעתו ועל גזר דינו.

2.המערער הודה בבימ"ש שלום כי אכן לא מילא אחרי צו ההריסה אולם כפר בנטען נגדו כי עשה שימוש ב- 13 המבנים למטרות אירוח ו/או נופש.

הוא גם טען כי קמה לו הגנה מן הצדק נוכח סירובה, הלא מוצדק לטענתו, של הועדה המקומית לאשר את בקשתו להתרת המבנים שבנה ולשינוי הייעוד מחקלאות לאירוח ו/או נופש.

לטענתו המדובר במבנים שבנה (ללא היתר) במשקו שבמושב ואשר עפ"י מדיניות מנהל מקרקעי ישראל (החלטה מס' 1101 מיום 27.3.07) ניתן להסב שימושם מייעוד חקלאי ל"תעסוקה לא חקלאית" הכוללת לטענתו גם שימושים ל"מבני קייט כפרי".

בהכרעת הדין המפורטת קבע בימ"ש השלום, כממצא שבעובדה, כי בתאריכים 8.10.2007, ו- 6.8.08, בביקורת שערכו במקום שני עדי התביעה הפקחים אבי לוי ויעקב בן חמו – נמצאו באתר הקרוואנים הנ"ל מכוניות חונות עגלות שירות, כלי וחומרי ניקוי, קראון המשמש כמשרד קבלה, ציוד מיזוג, אנטנות לוויין ועוד אינדיקציות נוספות המעידות על כך כי באותם ימי הביקורת פעל אתר הקרוואנים כאתר אירוח פעיל ומטופח.

עדויות הפקחים נתמכו בתמונות שצילמו במקום והוצגו בפני בית המשפט.

בית המשפט דחה כבלתי אמינה את גרסת המערער לפיה האתר היה אותה עת שומם ולא נעשה בו שימוש כלשהו.

מסקנת הערכאה קמא הייתה "כי מבחינה עובדתית הנאשם עשה שימוש במבנים נשוא כתב האישום לצורך אירוח, דהיינו שימוש עסקי שאינו חקלאי ואינו מגורים".

בנימוקי הערעור שבכתב משיג ב"כ המערער על קביעות וממצאים אלה של הכרעת הדין.

לאחר עיון בפרוטוקול ומוצגי הערכאה קמא ובחינת הכרעת הדין על הנמקותיה – לא מצאתי מקום או הצדקה להתערב בממצאי עובדה אלה, שנקבעו בהתבסס על התרשמות ביהמ"ש ממהימנות עדי התביעה, מהתימוכים שנמצאו לעדויותיהם בתיעוד ובצילומים שצולמו במקום ובהתבסס על חוסר האמון שנמצא לשופט קמא בגרסת התובע.

ממצאי העובדה והמהימנות הנ"ל מבוססים כדבעי והמערער לא הצביע על פגם או שגגה שנפלו בדרך הסקתם וקביעתם.

3.הוא הדין ביחס לטענות המערער לעניין טענת ה"הגנה מן הצדק" שטען בבימ"ש השלום – ושב וחזר עליה גם בערעור.

אליבא דטענה זו – עפ"י פרשנותו של המערער את החלטות ממ"י ניתן לעשות שימוש מוגבל בשטחי המשק של חבר מושב לצרכים שאינם חקלאיים – ועל כן, זכאי הוא לקבל היתר לבניית אתר הקרוואנים שבנה (ללא היתר) ולשינוי ייעוד השטח ל"קייט כפרי".

כביהמ"ש קמא – גם אני סבור כי אין בטענה זו ולא כלום.

13 המבנים נבו על ידו ללא היתר – על כך לא חלק המערער. כבר בנובמבר 2005 הורשע בבימ"ש השלום (בתיק הראשון) בעבירות של בניית שלל המבנים הנ"ל ללא היתר.