א. בקשה לסעד זמני, בטרם הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת גדות) מיום 25.8.09 בתיק בש"א 16351/09, בה דחה בית המשפט את בקשת המבקשת לסעד זמני, שיאסור על שידור כתבה בתכניתו של המשיב 1 אמש, הכל כפי שיפורט להלן.
רקע
ב. ביום 20.8.09 הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני (לפי תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984), שיאסור על המשיבים לשדר כתבה הכוללת צילומים מתוך טקס חליצה שעברה בשנת 2006 (על כך בהמשך). בסעיף 35 לבקשה נאמר, כי בכוונת המבקשת להגיש "כתב תביעה לרבות לסעד קבוע ולפיצוי כספי" בתוך שבעה ימים (כהוראת תקנה 363(א)). הבקשה הובאה בפני השופט התורן (השופט ישעיה), אשר נתן צו ארעי שאסר על שידור הכתבה שתוכנן לאותו היום. דיון בבקשה התקיים (בפני השופטת גדות) ביום 24.8.09.
מהי חליצה
ג. בטרם, נפנה לטענות הצדדים בדיון, נאמר מה לגבי מוסד החליצה. לפי דין תורה, אם נפטר אדם נשוי מבלי שהעמיד צאצאים, על אשתו להינשא לאחד מאחיו: "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה [אחי בעלה] יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה" (דברים כה, ה). דין זה נועד לטובת האלמנה, שאילולי דין זה, תצטרך האלמנה "לצאת מביתה ומנחלתה ולבקש מנוח אחר" (פירוש ר' יצחק אברבנאל לתורה), ולטובת הנפטר, "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל". עוד ממשיך הכתוב ומורה, כי אם היבם אינו מעוניין לשאת את אלמנת אחיו - סירוב הנתפס ככפיות טובה כלפי האלמנה והנפטר - מתנהל טקס בו יגונה היבם על סירובו:
"ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי: וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה: ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (ראו גם משנה יבמותפרק י"ב; בבלי יבמות פרק י"ב; רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ד'; שלחן ערוך, אבן העזר, הלכות חליצה, סימן קס"ט).
שני העניינים הנזכרים בכתוב - "וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" - נועדו כאמור לגנות את היבם הסרבן, אך אין חולק כי במציאות של ימינו הם עשויים להביך מאוד דווקא את האלמנה, בפרט כך כשהם נעשים בפני אנשים זרים. לאחר עריכת טקס זה מותרת האלמנה להינשא לכל אדם. עוד יש להזכיר, כי המנהג כיום אינו מאפשר לייבם, ומחייב חליצה.
הדיון בבית המשפט המחוזי
ד. בדיון בבית המשפט המחוזי טענה המבקשת, כי עם הגיעה לטקס היבום (שנערך בבית דין פרטי שקבע מושבו בהיכלה של ישיבה) נדהמה לגלות, כי במקום נוכחים עשרות אם לא מאות אברכים שבאו לצפות בטקס. המבקשת היתה נבוכה, "במצב נפשי ומנטלי קשה מנשוא", והתקשתה לירוק בפני גיסה. בסופו של דבר, כתום שלושה נסיונות כושלים, שלאחריהם פרצה המבקשת בבכי וברחה מן האולם, פינו הדיינים את רוב הנוכחים, ובניסיון הרביעי הצליחה המבקשת להשלים את הטקס. מספר חודשים לאחר הטקס גילתה המבקשת שהטקס הוסרט, וכי ניתן לצפות בסרט באתרי אינטרנט שונים. בשנת 2007, מספר חודשים לפני שנישאה המבקשת בשנית, הופיעו תמונות מטושטשות מתוך הסרט בעיתון הארץ. לענייננו נטען, כי כשבועיים עובר להגשת הבקשה פנה למבקשת תחקירן מטעם המשיבים, ציין בפניה כי הם מתכוונים לשדר תכנית בעניין מצוות החליצה ויישומה בימים אלה במדינת ישראל, וביקש שתתראיין לכתבה. המבקשת סירבה לבקשה, ומבחינתה הבינה כי בכך הסתיימה הפרשה. ברם, ערב לפני הגשת הבקשה סיפר למבקשת קרוב משפחה, שראה בטלביזיה קדימון לתכנית שהיתה עתידה להיות משודרת למחרת, הכולל קטעים מתוך הסרט. בעקבות גילוי זה הוגשה הבקשה לסעד זמני לבית המשפט המחוזי. הבקשה נומקה בפרטיות המבקשת ובאוטונומיה שלה.
ה. מטעם המשיבים נטען, כי האינטרס הציבורי בשידור הכתבה גובר על זכות המבקשת לפרטיות, וכי ידו של חופש הביטוי על העליונה. עוד נטען לשיהוי בהגשת הבקשה ולהסכמה מסוימת מצד המבקשת. ולבסוף, לכך שמאזן הנוחות - שהרי מדובר במתן סעד זמני עובר להגשת התביעה - נוטה בבירור לטובת המשיבים.
החלטת בית המשפט קמא
ו. בית המשפט קבע, בהחלטה מנומקת, "כי לא הוכחה כל הסכמה של המבקשת לפרסום צילום הטקס במסגרת כתבה" (סעיף 20 להחלטה), וכן כי "פרסומו של טקס החליצה במסגרת הכתבה מהוה פגיעה בפרטיותה של המבקשת" (סעיף 23 להחלטה). זאת, על יסוד סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981 הקובע כי "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" הוא פגיעה בפרטיות. אף על פי כן נקבע, "כי הכתבה עומדת בתנאי סעיף 18(3) לחוק [הגנת הפרטיות - א"ר] שעניינו הגנות הנתונות במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות" (סעיף 26 להחלטה). קרי, כי "בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין". הוזכר, כי אף המבקשת מסכימה שקיימת חשיבות ציבורית בשידור הכתבה, ובהעלאת הנושא לדיון ציבורי. כן הוזכרה העובדה, שאין מדובר בפרסום ראשון של הסרט. סופו של יום נקבע:
"על אף שהגעתי למסקנה כי יש מקום לפרסם את הכתבה, לרבות צילום טקס החליצה, עמדתי היא כי באיזון האינטרסים בין הצדדים יש לנקוט בכל פעולה אשר יהא בה כדי למנוע את זיהוייה של המבקשת. צפיה בכתבה מעידה כי הטשטוש של פניה ושל פני היבם, לאו טשטוש הוא... ההגינות מחייבת כי אם אכן מבקשים לטשטש פניו של אדם, יש לעשות זאת באופן המונע את זיהויו, גם בקרב מכריו" (סעיף 34 להחלטה).
בהתאם לכך קבע בית המשפט שורה של הוראות מפורטות לגבי אופן טשטוש זהותה של המבקשת, ובכפוף לאלה דחה את הבקשה לצו מניעה זמני (להלן החלטת בית המשפט קמא).
ז. למחרת היום (26.8.09, שעה 12:43) הגישה המבקשת לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו, "עד לדיון בבקשת רשות הערעור אותה מתעתדת המבקשת להגיש בימים הקרובים" (בש"א 16600/09). עוד הוזכר, כי כתב התביעה לצו מניעה קבוע ופיצויים עתיד להיות מוגש למחרת היום. כיון שהכתבה אמורה היתה להיות משודרת באותו ערב, וכיון שההחלטה הומצאה למבקשת בשעה 16:30 יום קודם, דחה בית המשפט את הבקשה מבלי שביקש את תגובת המשיבים.
ההליך בבית משפט זה
ח. בשעה 15:00 הוגשה הבקשה הנוכחית, שעניינה במישור הדיוני - ככל שניתן להבין ממנה - בקשה לסעד זמני בטרם הגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא. לשון אחר, בקשה לצו מניעה ארעי, עד להגשת בקשת רשות ערעור כלפי החלטתו של בית המשפט קמא שלא ליתן סעד זמני עד להכרעתו בבקשה לצו מניעה קבוע. כך הוא, גם אם נראים הדברים מסורבלים במקצת.
ט. בבקשה נטען, בין היתר, כי סיכויי הערעור (קרי, בקשת רשות הערעור שטרם הוגשה) טובים, וכי אי מתן הסעד הזמני (קרי, מתן האפשרות לשדר את הכתבה בתנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט קמא) יגרום למבקשת נזק בלתי הפיך, וירוקן מתוכן את בקשת רשות הערעור העתידה. אשר לסיכויי הערעור, נטען כי שגה בית המשפט קמא בכל הנוגע ליישום התנאים למתן סעד זמני (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי). הוטעם, כי שידור הסרט יגרום למבקשת "נזק עצום ובלתי הפיך", והוזכר כי די בכך למתן סעד זמני - במובחן מהיעתרות לתביעה לצו מניעה קבוע, שטרם הוגשה. עוד נאמר, כי האינטרס בדיון ציבורי לגבי יישום דיני היבום והחליצה במציאות המודרנית אינו מצדיק פגיעה כה קשה בפרטיות המבקשת, מה גם שפגיעה כאמור אינה נחוצה לשם הדיון. נטען גם לחוסר תום לבם של המשיבים, שמתחילה טענו כי בידם תיעוד להסכמת המבקשת לשידור הכתבה, אך בהמשך השמיטו טענה זו ונמנעו מחקירת המבקשת לגביה. סופו של יום, נטען כי היה על בית המשפט קמא להיעתר לבקשה לצו מניעה זמני, עד לדיון ממצה באיזון הראוי במסגרת ההליך העיקרי.
י. סמוך לשעה 16:00 התבקשה תגובת המשיבים, בתוך שעה. מעט אחרי השעה 17:00 הגיעה תגובת המשיבים, בה נטען, בין היתר, כי הבקשה לוקה בשיהוי, כי קיימת חשיבות ציבורית ראשונה במעלה בשידור הכתבה, כי עמדת המבקשת נובעת מרצונה להגן על הממסד הדתי, וכי באיזון שבין הזכות לפרטיות וחופש הביטוי "ידו של חופש הביטוי תהא על העליונה, זאת, כל עוד לא הוכח כי הגנת המפרסם אינה הגנת סרק" (סעיף 12). הוזכר, כי רק במקרים נדירים ימנע בית המשפט מראש פרסום שנטען שיש בו משום פגיעה בפרטיות, וכי דרך המלך במקרים של פרסום פוגע היא הגשת תביעה נזיקית לאחר הפרסום. נטען, כי סיכויי הערעור קלושים, כי לאור הנחיות בית המשפט קמא לגבי טשטוש הפרטים המזהים לא ייגרם נזק למבקשת, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. נטען, כי אי שידור התכנית בשבוע שעבר כבר גרם למשיבים נזק של מאות אלפי שקלים, וכי אי שידורה בשנית יעצים נזקים אלה. במסגרת התגובה טענו המשיבים, כי הסרט כבר פורסם באתרי אינטרנט שונים, וצירפו הפניות לאתרים בהם ניתן לראות גם כיום תמונות מתוך הסרט ללא טשטוש פניה של המבקשת.