נחלה ואח' נ' עמרם ואח'

פסק דין

1. תביעה כספית על סך 26,000 ₪ בגין נזקי רכוש לרכב מספר רישוי 5354110 שהנו בבעלות התובע 1 ובו נהג התובע מספר 2, לעת התאונה שתתואר לעיל. אקדים ואציין כי לא הוכחה יריבות של התובע 2, ולא ברור מדוע צורף כבעל דין. הוא אמנם בעל הידיעה הנדרשת ומי שהיה צריך להעיד (ואף העיד) מטעם התובע 1. אולם משעה שהרכב אינו שלו אלא של התובע 1, לא היה מקום שיצורף כתובע נוסף.

2. לגרסת התובע 2, נהג הוא בסביבות השעה 17.00 ביום 30.11.08 בכביש צר המחבר בין כפר עראבה לכפר ראמה בקטע הכניסה לנחל צלמון. התאונה ארעה כאשר היה בדרכו כפר עראבה בקטע הכניסה לוואדי בה מצויה ירידה ומיד לאחריה עליה. אז, כשהחל לעלות, יצאה לכביש פרה משוטטת (שלא היתה חלק מעדר). הפרה יצאה במפתיע מאחורי עץ, לכן לא הבחין בה העד מבעוד מועד, ולא הצליח להימנע מפגיעה בה.

3. העד לדבריו הזמין משטרה, והניידת הגיעה לאחר 5 דקות עם שני שוטרים. הרכב נפגע בחזיתו, והפרה שנהרגה, היתה מוטלת בצד ימין של נתיב הנסיעה. לדברי העד, אחד משני השוטרים שבניידת הדליק את הפנס שלו, שכן האזור לא היה מואר, וביקש לבחון אם יש לפרה תווית אוזן. הוא מצא אכן את התווית (התופסן) ועליו מספר 6774503. השוטר שיחרר את התופסן ומסר אותו בידי העד, כאשר המליץ לו לשמור אותו תופסן בידיו. העד עשה כן והתופסן אף הוגש וסומן כמוצג ת/1.

4. בירור שערך העד (לדבריו באמצעות אחיו) בלשכה הווטרינרית העלה שהפרה שזה מספר תווית האוזן שלה, סומנה כשהיתה רשומה על שם הנתבע 1, בתאריך הסימון 22.4.94. הוגשה תעודת עובד ציבור של משרד החקלאות שזה תוכנה, חתומה ע"י מנהל הלשכה הווטרינרית ראש פינה.

כאמור באותה תעודת עובד ציבור: רישום בעלי החיים בשירותים הווטרינרים נועד להסדיר זיהוי בעלי החיים כדי לעקוב ולפקח עליהם לשם מניעת והפצת מחלות.

הרישום מתנהל מכח פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש] ולפיה "בעל" הינו כל אדם שהוא בעלים או מי שמציג עצמו כך, שלוחו של הבעלים המחזיק בחיה או במי שיש לו טובת הנאה בה, שליטה או פיקוח עליה או סמכות לעשות בה, או המתיר לה להיות בחצריו או להישאר בהם. חלופה נוספת הינה תופס בחצרים שבהם נמצאת החיה, אם לא הוכיח כי אדם אחר בישראל הוא בעלה. ממשיכה התעודה ומציינת כי לאור האמור לעיל אין לראות ברישום בעלות לפי הפקודה כאילו הוא מעיד על זכויות קנייניות בבעלי החיים הרשומים.

יצוין כי בישיבת ההוכחות מה 1.7.13 נתתי החלטה מפורטת בעמ' 7 לפר', שאפשרה לתובעים להגיש אותה תעודת עובד הציבור וחייבה מאידך ב"כ הנתבעים להודיע בתוך 30 יום נוספים האם בכוונתה לחקור נותן התעודה או שניתן לסכם; כאשר אם יש צורך בחקירה ידאג התובע לזמן עורך התע"צ בתוך 15 יום נוספים. התע"צ הוגשה ב 8.3.11. ב"כ הנתבעים לא הודיעה, בניגוד להנחייתי, על רצונה לחקור את נותן התעודה. נקבעה ישיבת הוכחות ל 5.10.11 לאור רצונו של ב"כ התובע לאתר ולזמן לעדות השוטר שהגיע כאמור לזירה. לאותה ישיבה זומן מפקד התחנה הרלבנטית על מנת שיביא עמו את יומן המשטרה מיום האירוע או כל מסמך אחר הנוגע לתאונה. העד לא התייצב לישיבה , ונקבעה אפוא ישיבה נוספת ל 18.6.12 כשב"כ התובע חויב לבצע מסירה אישית לעד. ביחס לתעודת עובד הציבור ממשרד החקלאות – דחיתי בישיבת 5.10.11, בקשתה של ב"כ הנתבעת לזמן לחקירה אף נותן התעודה. כך, משעה שלא הודיעה במועד אלא אך יום קודם לישיבת ההוכחות, ובניגוד להחלטתי, על רצונה בחקירת עובד הציבור; וכאשר לו ניתנה הודעה במועד היה מזומן אף עד זה לאותה ישיבה של 5.10.11, ששוריין בה זמן שמיעה. עוד יצוין כי גם בלא חקירה, מקובל עלי שהרישום במשרד החקלאות נועד לבקרה למניעת מחלות , ואינו קונסטיטוטיבי לענין הבעלות הקניינית, והרי הדבר נובע אף מן האמור בתעודה עצמה. מכל מקום, בסופו של יום לא התקיימה ישיבת 18.6.12 לאור הודעה מוסכמת שהגיש ב"כ התובעים, לפיה בירור במשטרה העלה שהתיק בוער, ולכן מבוקש להגיש סיכומים.

5. אקדים ואציין כי אין חולק שהנתבע הוא בעל חווה ובה עדר באזור מושב חזון. לדבריו החווה שלו רחוקה כ 600 - 700 מטר לערך מן הכביש בו אירעה התאונה, כך שמדובר בסמיכות מקום יחסית.

עדיין, טענת הנתבעים (הנתבעת 2 היא מבטחתו של הנתבע 1 בפוליסת משק פעיל, הכוללת גם ביטוח העדר וביטוח אחריות כלפי צד שלישי) הינה כי אין כל ראיה המוכיחה שהפרה היתה אכן שייכת לנתבע 1 במועדים הרלוונטים. ומכל מקום לא הומחשה התרשלות שלו כאשר עדרו נמצא במתחם מגודר.

6. בהקשר זה אציין, כי לא נעלם ממני סע' 54 לפקודת הראיות. למרות שהתובע לא הביא עדים נוספים (הוא ציין כי לעת התאונה היה לבדו, ואולם הודה כי אנשים עצרו לאחר התאונה כדי לראות אם הוא זקוק לעזרה בהם גם אנשים מכפרו) הרי שנתתי אמון בגרסתו.

קשה להלום כי העד, שזכור לי שלא עשה רושם מתוחכם במיוחד, רקח גרסה מקורית שלא היתה ולא נבראה, אודות התנגשות של רכבו בפרה שהצליח לשים ידיו על תווית האוזן שלה, ושכלל לא היתה מעורבת בתאונה; והכל כדי "להלביש" נזקי תאונה שארעה בדרך עלומה אחרת, על מי שרשום כבעל הפרה במשרד החקלאות.

כאמור הוגשו הן התופסן והן תעודת עובד הציבור ממשרד החקלאות. משעה שנתתי אמון בגרסה לפיה העד התנגש ברכבו בפרה שזה מס' התופסן שלה, הרי נותרת שאלת הנהיגה הזהירה, האם יכול היה התובע למנוע התאונה, ולחלופין אשם תורם. אלא שבענין זה, העדים מכפרו לא היו נוכחים לעת התאונה עצמה או עובר לה, ולא יכולים היו להעיד על אופן הנהיגה. כך שאין להפריז במשמעות אי זימונם במקרה דנן. העד ציין כי מהירות נסיעתו היתה כ- 80 קמ"ש. יצוין כי להבדיל מטענות כלליות, הנתבעת לא המחישה שמדובר במהירות העולה על המותר באותו קטע כביש, ולא המחישה אשם של העד שיסודו בנהיגה לא זהירה. כך למשל ציין העד כי האזור לא היה מואר. אך עדיין מדובר היה בשעת יום, והעד לא נשאל האם לא נסע עם אורות. בשורה התחתונה לא נסתרה עדותו כי הופתע, ולא יכול היה להבחין בפרה מבעוד מועד, ולמנוע התאונה, בשל גורמים שאינם תלויים בנהיגה זהירה. אני קובע כי לא נסתרה גרסת התובע שהתאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו. אין הצדקה להטיל אשם תורם.

7. הנתבע 1 העיד כי הבקר שלו נמצא בשטח מגודר בחווה, וכי לא ידוע לו על המקרה שכן לא קראו לו לחקירה בעקבות התאונה. לדבריו כל יום עושים אצלו סריקה שהגדר שלמה, לפחות פעמיים. לגבי תווית האוזן – מדובר בסימון המתבצע על ידי הלשכה הווטרינרית של משרד החקלאות כאשר מקבלת העגלה מספר חיסון. התופסן שהוגש, הוצמד כאמור לפרה באפריל 94' עפ"י תעודת עובד הציבור. הנתבע 1 ציין כי אין הוא יכול לזכור את כל המספרים שיש לו בעדר. מדובר במספרי תופסן רבים ויש מספרים שעוברים בעלות, כאשר בחלק מן המקרים נרשמת העברת הבעלות במחשב של הלשכה הווטרינרית אך גם זאת רק מתקופה המתחילה לערך לפני שלוש שנים. בתשובה לשאלה, ציין הנתבע 1 שהוא גם מוכר פרות, והפרה הולכת עם התווית כל הזמן גם כאשר היא נמכרת.

אז נשאל העד כיצד מתנהל המעקב אחר העברת בעלות בפרה, וציין כי עד לפני כמה שנים הקונה של הפרה היה נוטל את מסמכי הבעלות ללשכה ומעביר בה את הבעלות; אך אם לא עשה כן, ומדבריו ניתן להבין שיש גם מקרים כאלה, הרי שמבחינה רישומית הפרה נשארת רשומה על שם המוכר "כל החיים", היינו גם לאחר מותה (עמוד 10 שורה 23).

8. הנתבע 1 ציין בעדותו כי לא נערכת אצלו ספירה של הפרות אלא יש תקופות בשנה של ריכוזי האכלה של העדר. לכן לדבריו לא יכול להיות שבקר השייך לו יהא מחוץ לגדר והוא לא ידע: בתקופת ריכוז הבקר הוא רואה את הפרות פעמיים ביום במועדי האכלה. העדר שלו מכיל 200 ראש אך הוא מחולק לכמה חלקים, והנתבע 1 ציין שהוא "מרגיש אם חסר בקר" בטביעת העין שלו. לגבי גודל השטח המגודר שהוא שטח המרעה מדובר בשטח נרחב (כעולה מדברי העד בעמוד 11 שורה 9). הנתבע ציין אמנם כי הוא מתחזק את הגדר שלו באופן שוטף אך מדבריו גם ניתן להבין שיש מצבים בהם נפרצת הגדר שכן "יש צבא שעובר ויש אנשים. אנחנו מתחזקים כל הזמן" (עמוד 11 שורה 26).

9. על ידי התובעים נעשה כאמור המאמץ הנדרש לבדוק האם קיים תיק משטרה ובו רישום פרטי האירוע, כדי לאתר השוטר המעורב ולזמנו. אולם בסופו של יום לא אותר תיק, ובהודעה מוסכמת הודע כי בוער, ולכן מבוקש לבטל ישיבת ההוכחות ולהורות על סיכומים. יכול אפוא ולא נרשמו פרטי האירוע במשטרה והשוטר הסתפק במסירת התופסן לתובע 2.

ניתן לקבוע כי בשנת 94' עפ"י תעודת עובד הציבור, היה מדובר בעגלה שבעדרו של הנתבע. אכן הרישום עפ"י פקודת מחלות בעלי חיים (לענייננו - מספר התופסן) אינו קונסטיטוטיבי ואינו מחייב לעניין הבעלות הקניינית, שכן תכלית הרישום שונה ונועדה לבקרה שעניינה במניעת מחלות בעדרים. אולם עשויה להיות לו לרישום משמעות, כנתון עזר נוסף לקביעת הבעלות. יוזכר שגם רישום כלי הרכב במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי לעניין הבעלות, אך ברור שגם אין הוא כעלה נידף ברוח ונעדר כל משמעות ראייתית. הכל תלוי בנסיבות המקרה. לענין המשמעות הדקלרטיבית ולא הקונסטיטוטיבית של רישום כלי רכב, בבחינת אנאלוגיה לענייננו, הפנתה ב"כ הנתבעת לע"א 5379/95 סהר חב' לביטוח נ' בנק דיסקונט פ"ד נא(4) 464, 472. עם זאת אין הרישום נעדר חשיבות – וראה לענין זה דברים שנאמרו בעמ' 473 של פסה"ד הנ"ל. לעתים עשוי הרישום, אף אם אינו קונסטיטוטיבי לבסס נתון שיש לו חשיבות של ממש כאמצעי עזר נוסף , גם אם לא קונקלוסיבי, אף בנושא זה של קביעת הבעלות. וראה ההערה בסע' 8(ב) לפסה"ד בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6) 941 שם נאמר –

" באשר למכוניות – שלגביהן מתנהל רישום על-פי דין – נקבע ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [6], בעמ' 473) כי הרישום במרשם משרד הרישוי הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. מכאן נטען כי הנטל על החייב או על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב. איני סבור כי עלינו להכריע בטענה זו במקרה דנן כפי שיפורט להלן, אך סבורני, מכוח היקש, כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם. "

ניתן לומר כי למצער, באין נתון לסתור, וכאשר כל התנאים שווים, רישום רכב במועד פלוני על שם אלמוני, מקים חזקה שבהגיון, בודאי לא חלוטה, שהרכב נרשם על שם בעליו.