נוסבאום נ' וינוקור ואח'

פסק דין

התביעה בפני הינה לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונה שארעה ביום 11.5.12 במהלכה נפגע רכב התובע מ.ר. 51-621-75 (להלן: "רכב התובע") בחלקו האחורי כתוצאה מפגיעת רכב מ.ר. 74-604-17 שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 והשימוש בו מבוטח על ידי נתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבע").

אין מחלוקת בין הצדדים כי רכב הנתבע נסע לאחור לצורך יציאה מחניה במגרש החניה שבמתחם יגור וכי במהלך נסיעה זו ארעה התאונה כאשר חלקו האחורי של רכב הנתבע פגע קלות בחלקו האחורי של רכב התובע. המחלוקת היחידה הינה בשאלה האם גם רכב התובע היה בנסיעה לאחור, כטענת הנתבע, או שמא, כטענת התובע, היה בעצירה מוחלטת והמתין לכניסת הנוסעות להן המתין, כשהוא עומד במרווח שבין מקומות החניה המוסדרים באופן שהוא ניצב לרכבים החונים?

יצויין כי על אף שבעת התאונה היו נוכחות במקום שתי נוסעות בכל אחד מהרכבים (בשני המקרים האשה של הנהג והחמה), אף אחד מהצדדים לא הביא עדות אלו למתן עדות במהלך הדיון בפני.

לאחר שמיעת העדים בפני, וחרף העובדה שכל אחד מהם עמד על גרסתו באשר לאופן ארוע התאונה, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל, חרף היות עדות התובע עדות יחידה של בעל דין ואי העדת עדים רלבנטיים מטעמו, שכן אני סבורה שבנסיבות הענין הנטל מוטל על הנתבע, משזה הודה כי נסע לאחור, להוכיח טענתו כי יש לייחס אשם גם לתובע.

אמנם נכון כי ראוי היה שהתובע יעיד את העדות מטעמו על מנת לתמוך בטענתו כי רכבו היה בעצירה מוחלטת והסבריו מדוע לא עשה כן אינם מספקים, אולם גם בהעדר עדות אלו אין מקום לקבוע שהתובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו, שכן קיימת כאמור הודאה של הנתבע כי הוא נסע לאחור. מכאן שקיימת הודאה של הנתבע באחריות, ולו חלקית, להתרחשות התאונה, ולפיכך הנטל עובר על כתפיו להוכיח שאין להטיל עליו אחריות כלשהי בשל טענתו לנסיעה לאחור של התובע במקביל, ובנטל זה הנתבע לא עמד.

הנתבע אישר בעדותו כי לא הבחין כלל ברכב התובע לפני שהחל בנסיעה לאחור אך טען בתחילה כי במהלך הנסיעה לאחור הבחין ברכב התובע נוסע לאחור גם כן ולפיכך עצר את רכבו (עמ' 2 שורות 29-31), אם כי לאחר מכן השיב כי לא ראה אותו במראה בעת שנסע לאחור (עמ' 3 שורות 6-9 וגם שורה 23). תשובתו האחרונה עולה בקנה עם האמור בטופס ההודעה שמילא שם ציין כי רכב התובע "כנראה" יצא גם מחניה ממול ולא צויין שם דבר על כך שהנתבע משהבחין ברכב התובע נוסע לאחור, עצר את רכבו.

משכך, ובהעדר ראיה מספקת מטעם הנתבע להוכחת טענתו כי התובע אכן היה בנסיעה לאחור, אינני סבורה שאי העדת העדות מטעם התובע יש בה כדי להביא לדחיית תביעתו, שכן כאמור, אני סבורה כי נטל ההוכחה בענין זה רובץ במלואו על הנתבע לאור הודאתו בנסיעה לאחור.

אוסיף ואומר כי תשובת הנתבעת לפיה היא דחתה את התביעה, גם באם היה בסיס לגירסת הנתבע, לא היה לה מקום שכן ברי כי במקרה של נסיעה "משותפת" לאחור, יש לכל הפחות, לחלוק את הנזק ולא לקבוע שרק אחד הנהגים אחראי.

מעדותו של הנתבע התרשמתי כי עמדתו נבעה יותר מהעובדה כי הנזק הנטען נראה לו מוגזם מאחר וברכבו לא היה כל נזק, אולם בענין זה לא הובאה כל ראיה לסתור את קביעת השמאי, מה גם שרכבו של התובע הינו רכב חדש שרק זמן קצר קודם "עלה על הכביש" דבר שבהחלט מצדיק את החלפת החלפים בחלפים מקוריים כפי שבוצע.

לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע את הסך של 5,341 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד היום.

כמו כן ישאו הנתבעים בהוצאות התובע בגין אגרת משפט בסך של 750 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,200 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ד, 21 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.