נדחתה תביעת עיריית ת"א בעניין חוב בגין אגרת פינוי אשפה

רקע

1.      מונחת בפני תביעה כספית שעיקרה חוב מוניציפאלי בגין שירותי תברואה שסופקו על ידי רשות מקומית.

2. עיריית תל - אביב - יפו (להלן: "התובעת") הינה רשות מקומית המוסמכת לגבות היטלים ומיסים עפ"י דין, לרבות עבור שירותי תברואה בכלל ופינוי אשפה בפרט. מר גלסמן צבי (להלן: "הנתבע") היה הבעלים והמחזיק של קפה - מסעדה בשם 'הטיילת' (להלן: "בית הקפה") ברחוב הרברט סמואל 80 אשר נמצא בתחומה המוניציפאלי של התובעת.
3. טענה התובעת כי הנתבע חייב בגין פינוי אשפה (להלן: "האגרה") ממתחם המסעדה בסכום השתתפותו הקבוע כ - 15% מסך התשלום הכללי המוטל על המתחם בו נמצאת המסעדה.
4. חובו של הנתבע בגין אגרת פינוי האשפה הינו 32,580 ש"ח ונכון ליום הגשת כתב התביעה (המתוקן). חוב זה חל מחודש מרץ לשנת 2001 ועד לחודש דצמבר 2004.
5. תביעה זו החלה כתביעה בסדר דין מקוצר. בתאריך ה - 01/01/06 ניתן לנתבע רשות להתגונן תוך קביעת התצהיר שהוגש ככתב ההגנה.
6. התצהיר שהוגש בתביעה זו הינו של בנו, מר אילן גלסמן (להלן: "אילן"), שכן הוא מעורה ומודע לכל דרישות התובעת וכן לנסיבות האירועים סביב התביעה.
7. הנתבע החזיק בבית הקפה במשך שנים רבות. עד שנת 1994 הוציאו הנתבע ועובדי בית הקפה עשרות פעמים פחי זבל אל מקום ריכוז שהוגדר על ידי התובעת ומנקודה זו בוצע האיסוף עצמו. בהתאם לכך, לא הוטל על הנתבע אגרת פינוי אשפה כלל. בשנת 1994 התקיימה פגישת בעלי העסקים במתחם בו נמצא בית הקפה יחד עם נציגי עיריית תל אביב. במהלך הפגישה דנן הועלתה הצעה לפיה בעלי העסקים (שמונה במספר) ירכשו בכספם מכונה בשם 'דחסנית' (להלן: "הדחסנית"). המדובר במכשיר דמוי מכולה אשר יכול להחזיק בתוכו כמות רבה של אשפה, הרבה מעבר לפחי זבל או מכולות רגילות (צפרדעים).
8. מהלך הפגישה החל בהעלאת ההצעה דנן וכן כי התובעת תשקול מתן הנחה בעלות אגרת פינוי האשפה עקב הבקשה כי הדחסנית תירכש בכספי בעלי העסקים. לאחר מכן, פורט מחירה של הדחסנית וכן עלות התקנתה במקום, שכן היא דורשת חשמל, בסיס מבטון וכו'. כאשר נתגלתה העובדה כי עלות הדחסנית גבוהה במיוחד, התחייבה העירייה באמצעות סמנכ"ל העירייה דאז, מר אבי שטינמץ כי בעלי העסקים לא יחוייבו באגרת פינוי האשפה כלל.
9. בעלי העסקים הסכימו לכך לרבות הנתבע, שכן ללא ההבטחה לפטור מאגרת פינוי האשפה, רכישת הדחסנית לא הייתה יכולה להיות כדאית מבחינה כלכלית. מיום התקנתה של הדחסנית ועד לסוף 1995 לא נשלחה כל דרישה לתשלום האגרה בהתאם למה שהובטח.
10. אולם, מתחילת שנת 1996 החלה העירייה לדרוש את עלות פינויה של הדחסנית ולשיטתו של אילן, שלא כדין. כמו כן, במחצית שנת 1999 נעלמה הדחסנית ונלקחה על ידי העירייה. הדחסנית מעולם לא הושבה למקומה ומתחתיה הוצבה מכולה רגילה אשר מתמלאת בקלות והינה פתוחה לציבור הרחב. משכך, כל אדם יכול היה לזרוק לתוכה אשפה באין מפריע. בתחילת שנת 2005, הוצבו לכל בית עסק פחי אשפה רגילים ומשכך ממילא הופסקה הטלת האגרה ולמעשה חזר המצב לכפי שהיה בשנת 1994.
11. התנהגות זו של התובעת אינה ראויה. כאשר נלקחה הדחסנית והוצבה המכולה הרגילה, הרי שהיא התמלאה במהירות ודרשה איסופים רבים יותר מהדחסנית, אי לכך, ועקב רשלנותה של התובעת בעניין זה, הרי שיש להפחית את סכום התביעה באופן משמעותי. כמו כן, הנתבע שילם את חלקו בדחסנית סך המשוערך ליום התביעה ב - 18,748 ש"ח ומכיוון שהדחסנית נלקחה על ידי התובעת הרי שקיימת לנתבע זכות קיזוז. בנוסף, טען אילן כי התובעת מנסה להטיל אגרות על פעולות שאין היא מורשת לחייב תושבים בגינם על פי הדין ויש להפחית גם סכומים אלו, לדוגמא ימי השאלה של מכולה חלופית כאשר המכולה הקבועה דורשת תיקון.
12. תביעה זו הועברה לפסים של 'סדר דין מהיר' ומשכך פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984.

דיון

13. לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על המסמכים והראיות המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.
14.  קיימת לפני שאלה מרכזית אחת - האם ההבטחה השלטונית בוטלה כדין?
15. תביעה זו הינה המשך טבעי לתביעה קודמת. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע עוד בשנת 2000 וזאת עבור האגרות שלא שולמו בשנים 1996-1999. תביעה זו, 26448/00 (להלן: "פסק הדין הקודם") הוכרעה בידי כב' השופט (כתוארו אז) ארנסט אשר הכריע כדלקמן:

א.     ניתנה הבטחה שלטונית כדין על ידי מר שטינמץ עבור פטור כללי מהאגרה ולתקופה בלתי מוגבלת.

ב.      הבטחה זו הינה הגיונית מבחינת הרווחים של כל צד

ג.        אין צורך בהארכת תוקף ההבטחה.