נדחתה תביעת חברת נסיעות כנגד עובדי חברה שכרטיסי הטיסה שהוזמנו עבורם לא שולמו

בפני תביעה חוזית, ולחילופין לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט.

התובעת הינה חברה המפעילה משרד נסיעות לחו"ל.

הנתבעים הם בני זוג והורים לילדים.

אין מחלוקת, כי בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2006 סיפקה התובעת, ע"פ הזמנת חב' T.M.Tבע"מ (להלן:נ החברה) שירותי תיירות לחו"ל (כרטיסי טיסה ושירותים נלווים) לנתבעים ולילדיהם, כמפורט להלן:ב

9.8.06 כרטיסי טיסה להונג קונג לנתבעת ולשני הילדים.

2.9.06 כרטיסי טיסה להונג קונג ובנגקוק לנתבע.

26.9.06 כרטיסי טיסה לקזחסטן לנתבע (להלן ביחד: השירותים נשוא התביעה).

תמורת השירותים נשוא התביעה, בסך 10,286$, לא נפרעה.

המחלוקת בין הצדדים היא, האם היתה התקשרות חוזית בין הנתבע לבין התובעת לעניין הזמנת השירותים נשוא התביעה, ואם לאו - האם חייבים הנתבעים לשלם את עלותם מכח דיני עשיית עושר.

מהראיות עולה, כי לא היתה התקשרות חוזית אישית בין מי מהנתבעים לבין התובעת. התובעת סיפקה לאורך זמן שירותי תיירות לחברה בשם Onepath, ואחד ממנהלי חברה זו המליץ בפני מנהל התובעת על החברה, עמה היו לו קשרים עסקיים, ואשר באותה תקופה כתובתה הרשומה היתה במשרדי Onepath. מנהל התובעת, רוני מרגלית, הסתמך על ההמלצה, והחל לספק שירותי טיסה למנהל החברה, אייל ליאור, ולפי הנחייתו - גם לעובדים ואנשים נוספים שפנו לתובעת טלפונית והציגו עצמם כמי שמזמינים שירותי טיסה מטעם החברה. בתחילת התקופה הוזמנו השירותים גם על שם חברה אחרת. כך לדוגמא, הוזמנו במשרד התובעת כרטיסי טיסה עבור עובדי החברה אלון יצחק, אולשבסקי משה ושמשון מנצור, ועבור חברתו של מנהל החברה טיאן דנג'ון (נ/1) וכן עבור עו"ד מטעם החברה, והחשבוניות הוצאו על שם החברה. השירותים סופקו במשך למעלה משנה, ושולמו ע"י החברה.

אין חולק, כי הנתבע עבד ופעל עבור החברה, ובמסגרת עבודתו זו הוזמנו עבורו טיסות רבות במשרד התובעת. טיסות אלה שולמו ע"י החברה. הוכח, כי גם החשבוניות עבור השירותים נשוא התביעה הוצאו מלכתחילה על שם החברה, והחברה אף מסרה לתובעת שיק ע"ס 152,000 ש"ח שנועד לפרוע, בין היתר, שירותים אלה. תנאי התשלום של החברה היו שוטף + 30, ולכן סביר להניח כי השיק של החברה (שחולל מחוסר כיסוי), שזמן פרעונו 1.10.06, נועד לכסות גם את השירותים נשוא התביעה, או למצער את הטיסות להונג קונג ובנגקוק. מנהל התובעת העיד, כי השיק שמסרה החברה נועד לכסות כמעט את כל השירותים שהוזמנו מהתובעת ע"י האנשים מטעמה, למעט "זנב" קטן של הפרשי שער, אלא שהשיק חולל.

עקב חילול השיק, נעשו פניות חוזרות ונשנות של התובעת לחברה, ל-Onepathולנתבע, בנסיונות לגבות את החוב, אך התברר למנהל התובעת כי מנהל החברה אייל ליאור עזב את הארץ והחברה אינה פעילה. לאחר שנואש מלגבות את החוב מהחברה, הוצאו החשבוניות של השירותים נשוא התביעה מחדש על שם הנתבעים, נשלח מכתב דרישה (ת/1) והוגשה התביעה.

הוכח, כי הנתבע מעולם לא התחייב אישית בפני מנהל התובעת או מי מעובדיה לשלם את תמורת השירותים נשוא התביעה או שירותי טיסה קודמים שצרך, ואף לא הציג עצמו כמנהל החברה. מנהל התובעת העיד כי סבר שהנתבע הינו עובד שכיר בחברה, ואילו הנתבע העיד כי עבד כמתווך עצמאי כנגד עמלות על סגירת עסקאות, ובטרם נסגרו העסקאות עליהן עבד, היה זכאי רק להחזר הוצאות ע"י החברה, לרבות מימון עלויות הטיסות והשירותים הנלווים שהוזמנו אצל התובעת.

מנהל התובעת הודה כי לא קיבל כל בטוחה לתשלום עבור שירותי הטיסה, לא מהחברה ולא ממנהלה אייל ליאור, ואף לא מהאנשים שהזמינו כרטיסי טיסה מטעמה, כגון הנתבע. לדבריו, " כשעובדים עם חברה מסחרית לוקחים סיכונים ולכן לא ביקשתי כרטיס אשראי של אחד המזמינים". משמע, התובעת נטלה על עצמה ביודעין, משיקולים עסקיים, את הסיכון שבהפיכת החברה לחדלת פרעון. כן הודה מנהל התובעת, כי במתן השירותים ללא בטוחה כלשהי הסתמך על המלצת מנהל חברת Onepathעל אייל ליאור והחברה, ולא על אמירה או מצג שיצר הנתבע. (השוו: ת"א (ת"א) 200158/02 אופיר טורס בע"מ נ' בן דרור, פורסם במאגר נבו).

מנהל התובעת אישר גם, כי בענייני התשלום היה מדבר רק עם מנהל החברה, אייל ליאור - עד לקריסת החברה ועזיבתו של מנהלה את הארץ.

לפיכך אני קובעת כי לא היתה התקשרות חוזית בין התובעת לנתבעים, וכי לא ניתנה התחייבות - בכתב, בעל פה או על דרך ההתנהגות - מצד מי מהנתבעים לתשלום עבור השירותים.

אשר לעילה של עשיית עושר ולא במשפט - כדי לבסס עילה זו, אין די בכך שהנתבעים צרכו והשתמשו בשירותי הטיסה בעצמם, ובכך קיבלו מהתובעת טובת הנאה, אלא יש להוכיח כי עשו זאת "שלא על פי זכות שבדין".

כבר הזדמן לי לפסוק בת"א (כ"ס) 3180/02 אופקים תיירות ונסיעות בע"מ נ' רגב (פורסם  במאגר נבו), כי הנטל להוכיח את קיומה של "זכות שבדין" להשתמש בשירותים שסיפקה התובעת, מבלי לשלם עבורם, מוטל על מי שצרך את השירות האישי:

"עסקינן בתביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. המדובר בשירות אישי (כרטיסי טיסה ולינה במלון), אשר אין מחלוקת כי סופק ע"י התובעת ונצרך ע"י הנתבע. תמורת השירות לא שולמה לתובעת. בנסיבות אלה, עובר נטל הראיה אל שכם הנתבע, להראות כי קיבל את השירות "על פי זכות שבדין"; זאת, כדי להפריך את היסוד השלילי הכלול בסעיף 1 לחוק, "שלא על פי זכות שבדין". אין די בכך שהנתבע יצביע על ההתקשרות החוזית בין מזמינת השירות לבין התובעת; עליו להראות גם, כי ביחסים הפנימיים בינו לבין מזמינת השירות, היה הוא זכאי לכך שתמורת השירות תשולם עבורו ע"י המזמינה, וכי ציפייתו לכך שזו תשלם לתובעת עבור השירות שקיבל ממנה, היתה סבירה.