נדחתה תביעת דיבה שהגיש פקיד בכיר במועצה המקומית ערערה כנגד ידיעות אחרונות

 נתוני רקע

1.         במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה שימש התובע כפקיד בכיר במועצה המקומית ערערה (להלן - "המועצה"), בעיקר כמזכיר המועצה. הנתבע 1 (להלן, גם "ברנע") הוא עיתונאי בכיר אצל הנתבע 3 (להלן, גם "העיתון"). ביום 8.12.00, במסגרת "המוסף לשבת", פורסמה כתבתו של ברנע בעיתון בשם "כדורים באוויר". נשוא התביעה שבפניי הינו פרק בכתבה שכותרתו "חברים לא משלמים". לשיטתו של התובע האמור בפרק זה הוציא דיבתו רעה. משום כך הוגשה תובענת לשון הרע שלו על סך 500,000 ש"ח נגד הנתבעים. הנתבעים התגוננו בפני התביעה.

2.         הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. אלו הוגשו, ובמוקדם תצהיריהם של התובע ושל ברנע. ועוד הונחו בפניי מוצגים לרוב. קבעתי התיק לישיבת הוכחות. בפתח הישיבה הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות אליהם ניתן יהיה לצרף אף מסמכים נוספים שהוסכמו.

3.         לנוכח חשיבות הנתונים, הן לעניין הבנת הרקע הנטען והן לעניין בחינת ראשיה של התביעה, יובאו מרבית מובאות הפרק האמור כדלקמן:

"שאלה: מה יעשה אדם שרוצה לעזור לחבר קרוב?

פטנט: יקבל אותו לעבודה, וישלם את שכרו בעין יפה.

שאלה: מה יעשה אדם, שרוצה לעזור באמת, בגדול, לחבר ממש קרוב?

פטנט: יקבל אותו לעבודה, ולא ישלם את שכרו בכלל.

בעיון ראשון, הפטנט לא נראה ידידותי במיוחד. במקום לשלם כמוסכם, מאלצים אדם להמתין חודשים, להגיש תביעות, לגרור את עצמו אל בתי-המשפט, לבזבז את זמנו ולמרוט את עצביו. עם חברים כאלה, לא צריך אויבים.

בעיון שני, זהו פטנט חכם להפליא, שנוסה בהצלחה בעשרות רשויות מקומיות במגזר הערבי, ואולי לא רק במגזר. כוחו בפשטותו: ראש-המועצה מקבל לעבודה קרוב- משפחה, או חבר וקובע לו שכר חריג; המועצה נמנעת מלשלם לאיש את שכרו; האיש מגיש תביעה לבית-המשפט; המועצה נמנעת מלהגיש כתב הגנה; האיש זוכה במשפט, ומקבל, נוסף לקרן, פיצוי על הלנת שכרו. על פי החוק, הפיצוי עולה משבוע לשבוע, ומגיע, בחישוב שנתי, ל- 480 אחוז. לא מיראביליס. לא צ'ק פוינט, לא כרומטיס. טייבה ובעיינה, סכנין ועראבה וערערה.

המועצה המקומית ערערה משרתת שני כפרים... יחד חיים שם 13 אלף תושבים. עד סוף 98' ראש המועצה היה מוסלח יונס. שכר עובדי המועצה הגיע במשך 4 שנים ל- 40 מיליון ש"ח. הפיצוי ששולם לעובדים על הלנת-שכר באותה תקופה היה חצי מזה - 20 מיליון ש"ח.

רבים מהם היו קרוביו של ראש המועצה. הגזברית הייתה פאטמה יונס. היא התלוננה שלא שילמו לה 70 אלף ש"ח, וקיבלה, נוסף לקרן, פיצוי של יותר מ- 182 אלף. המזכיר, אחמד יונס, טען שחייבים לו 88 אלף ש"ח. הוא צ'ופר בסכום של 227 אלף ש"ח...

בתזכיר שחיברו עלא גנטוס ממשרד הפנים ואתי גבאי מהאוצר, הם מדברים על 10 שיטות שונות, כולן מתוחכמות לעילא, לניפוח פיצויים. העלויות, הם אומרים, 'עצומות'. עשרות ואולי מאות מיליוני שקלים....

....

יש, אולי, צדק פואטי בתרמית הענקית הזאת. 52 שנה עושקת מדינת-ישראל מפלה ומקפחת את אזרחיה הערביים. הגיע תורם לעשוק קצת את המדינה. למרבה הצער, אף אחד מלוקחי-השלל איננו רובין הוד. במקום לזרוק את הכסף בכיכר העיר, הם שומרים אותו לעצמם.

לפני שנתיים מונה ציון הדר, מקצוען לא-פוליטי, לראש הוועדה הקרואה בערערה. הוא נלחם בגל התביעות על הלנת-שכר, איזן את התקציב והקפיץ את שיעור גביית- המיסים....".

            ככל שעסקינן בטקסט, הרי בכיתוב מודגש בין טורי הכתבה, מאוזכר שנית התובע. נרשם שם כי "רבים מהנהנים היו קרוביו של ראש המועצה. הגזברית, פאטמה יונס, קיבלה 182 אלף, פיצויי הלנת שכר. המזכיר, אחמד יונס, קיבל 227 אלף, חוץ מהקרן...".

4.         ראוי להשלים עתה מספר נתונים עובדתיים שאין עליהם עוררין. התובע התקבל לעבודה במועצה בתפקיד בכיר כמזכיר החל משנת 1971 ופרש לגמלאות בשנת 2005. בין השנים 1979-1993 שימש כראש המועצה מר מוחמד מוסלח יונס (להלן - "מוסלח"), שהוא בן משפחתו. בעקבות פרישתו של מוסלח כיהן במקומו כראש המועצה מר מוסטפא ג'מאל (להלן - "ג'מאל"). זה חדל מתפקידו בעקבות הקמת ועדה קרואה שבראשה עמד ציון הדר (להלן - "הדר"). זו החלה בעבודתה בשלהי 1997-1998 ותפקידה הסתיים בתחילת שנת 2002, שעה שחזרו והתקיימו בחירות למועצה.

5.         בעקבות פרסום הכתבה נוצר קשר טלפוני בין התובע לבין ברנע, במהלכו מחה התובע על אודות העוול הנטען שנגרם לו כתוצאה מפרסום הכתבה. אין עוררין כי בעקבות שיחה טלפונית זו התקיים מפגש, בערערה, בין התובע וברנע, שהיו עדים לו אחרים, לרבות פרקליטיו של התובע. יש חילוקי דעות על אודות תוכן המפגש. אין ספק כי המפגש לא הוליד את יישוב המחלוקת, ומכאן התביעה.