נדחתה תביעה נזיקית - לא הוכח כי צמחיית השכנים חסמה את השמש מגינת התובעת

בפני סכסוך שכנים שמעלה שאלות בעניין השימוש הראוי בחצרות, הסתרת אור השמש וזרימת אוויר.

התובעת מתגוררת בבית המצוי ברחוב התאנה 12 בתל-אביב  והידוע כחלקה 198 בגוש 6110. לטענתה, מזה כ - 30 שנים  נהתה התובעת מאור שמש ומזרימת אוויר באופן רציף ושוטף, עד שצמחיית הנתבעים הפסיקה הנאה זו.

לפני כ - 6 שנים עברו הנתבעים להתגורר בבית הסמוך לבית התובעת. הנתבעים שתלו צמחיה מגוונת בגינתם הגובלת עם גינת התובעת. לטענת התובעת, הצמחיה גדלה בגינת הנתבעים באופן בלתי מבוקר, עד כדי כך שנוצרה חסימה משמעותית של אור השמש וזרימת האוויר לחצרה מכיוון דרום מערב וממערב. התובעת  הקדישה חלק גדול מזמנה ומרצה בטיפול גינת הבית שלה והפיקה הנאה רבה מהיות ביתה וגינת הבית מוארים משך רוב שעות היום. כחצי שנה לפני הגשת התביעה, פנתה התובעת אל הנתבעים מספר פעמים בדרישה שיגזמו את הצמחיה כך שלא תחסום את אור השמש וזרית האוויר. ברם, לטענתה, תשובת הנתבעת 2 לבקשות התובעת היתה "אני לא חייבת לך שמש ואוויר".

בתאריך ה - 3.2.08 ביקרתי בבתי הצדדים.

במהלך הביקור ב"כ התובעת הראה את הגדר ואת העצים שקוצצו בחצר הנתבעים. כמו כן הוצגה תמונה של הפרגולה במצב של פריחה מלאה. ב"כ הנתבעים ציין כי רואים שמה שחוסם את אור השמש זה עץ התובעת ואין כל קשר לחסימה כלשהי מהנתבעים ולעצים בחצר הנתבעים, ולכל היותר, קיימת הפרעה קלה מעץ הנתבעים, אך אין כל קשר לסככה של הנתבעים. התובעת ציינה כי משעה 14:00 עד 18:00 השמש מגיעה מהצד של הנתבעים ונחסמת הגישה לחצרה. פרחים אשר חלקם צריכים שמש מלאה, לא מקבלים שמש משעה 14:00. כמו כן אמרה  התובעת בביקור כי איננה יכולה לשבת בחורף בגינה כי אין שמש.

ב"כ התובעת הראה עוד תמונה שמראה שהעצים חוסמים את השמש וציין כי אין התובעת מבקשת שהנתבעים לא יגדלו עצים  ושיחים בגינתם אלא שלא יגדלו משהו שיחסום את השמש בחצרם.

התובעת ציינה כי אצל הנתבעים, עץ סמיך אשר גודל מהר. הוצגה לבית המשפט כתבה על סוג העץ שכותרתו "צמחי הגן של סימה". ב"כ הנתבעים ציין כי העצים כלל לא נחשבים לעצים והצל נוצר בגלל הצמחיה של התובעת. לדידו זכותם האלמנטרית של הנתבעים לשתול עצים בחצרם. ב"כ התובעת ציין כי התובעת גרה בביתה עשרות שנים, במהלכם נהנתה מאור שמש.  ב"כ התובעת טען שלמרשתו  יש זכות תביעה משום שהנתבעים גרים במקום במשך מספר שנים בלבד, ושינו את מצבה לרעה שלא כדין.

עליתי לקומה העליונה בבית התובעת בכדי להתרשם מהמקום. מחדר השינה המרכזי שם, התובעת הראתה את צמרות העצים שלטענתה חוסמות את אור השמש. בסיום הביקור נכנסתי גם לחצר הנתבעים. מר רוזנברג ציין כי הוא זה שתכנן את הצמחיה ואף לפני כניסת הנתבעים לבית היתה צמחיה בחצר. הנתבעים ציינו כי זכותם לנטוע עצים שיצילו על חצרם בצד הדרומי. לדעת מר רוזנברג,  הבניין בן 3 קומות, היושב בכיוון דרום מערב הוא הגורם המרכזי לצל על שתי החצרות. בנוסף, ציין מר רוזנברג, שכאשר ניסה להידבר עם התובעת עובר להגשת התביעה, היא דרשה להוריד את כל הצמחיה עד גובה החומה, ודבר זה בלתי מתקבל על הדעת.

על אף שבביקור הצדדים, כולם ציינו כי רואים חשיבות בקיום שכנות טובה וישמחו לקבל מבית משפט הצעה שתחזיר את השלום בין השכנים, לצערי הצעתי המפורטת מיום 11.2.09 נדחתה ומשכך התיק נקבע להוכחות ואין מנוס מאשר הכרעה שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר".

דיון

סעיף 48 לפקודת הנזיקין נועד להבטיח את ההנאה של בעל מקרקעין מכמות סבירה של אור שמש. בספר "דיני נזיקין בעוולות השונות" בעריכת ג' טדסקי תשל"ט בעמ' 49, מצויין:

"לא נראה, איפוא, שיש מניעה תיאורטית לתבוע בגין מניעת אור ממקרקעין שאינם בניין. ואולם, דומה שמבחינה מעשית אין אפשרות לבסס תביעה כזו. היות והבעלות בקרקע מתפשטת לחלל הרום שמעל לקרקע, מניעת אור שאיננה בבחינת הסגת גבול, תעשה לרוב משטח סמוך לחלקתו של התובע. ספק אם מניעת אור כזה יכולה לגרום לכך שכמות האור הנשארת  בחלקתו של התובע היא בלתי סבירה, כל עוד ממשיך התובע להנות מחדירת אור מן החלל שמעל לחלקה. במילים אחרות, נראה שמניעת כמות אור סבירה ממקרקעין יכולה להיעשות רק אם אור חודר לתוך הנכס דרך  פתחים, ומונעים את כניסת האור דרך פתחים אלה"

בעניינינו, כאשר צמחיית הנתבעים אינה חורגת מתחום גינתם, וכאשר התובעת לא הראתה כי בגין צמחיית הנתבעים כמות האור בחצרה הינה בלתי סבירה,  היא לא הרימה את הנטל המוטל עליה.

מבחן "כמות האור" הנו מבחן אובייקטיבי של סבירות ואינו נבחן על פי רגישותו המיוחדת ויוצאת הדופן של התובע (סבורני שעקרון "הגולגולת הדקה" אינו חל בעילות מסוג זה). טענות התובעת בכתבי הטענות, בתצהירה ובסיכומיה חרגו הרבה מעבר לסביר ומלמדים כי הבעיה הנה בתובעת ובגישתה ולא בצמחיית הנתבעים. התובעת טוענת כי המחסור באור השמש השפיע עליה קשות וגרם לה לתחושה  קשה של קלאוסטרופוביה, מחנק ולחץ דם גבוה, חרדה וכו'... וכן  כי נגרם אובדן כושר עבודה בגין המצב הנפשי אליה נקלעה לכאורה. התובעת מתעלמת לחלוטין מההצללה של המבנה הציבורי הנמצא מדרום מערב ושל העצים הגבוהים בשטח הציבורי מדרום, היוצרים הצללה משמעותית על חצרה של התובעת מדרום ובוחרת לתלות בהצללה המינורית מצמחיית הנתבעים, את מצבה הנפשי .

טענות אלה לא הוכחו שכן  התובעת לא הגישה כל חוות דעת רפואית התומכת בכך. כמו-כן לא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים הנ"ל לבין צמחיית הנתבעים.

התובעת הציגה מכתב ממזמין העבודה אותה נאלצה לדחות, בגלל מצבה. לצערי, עלי לאמץ את טענת ב"כ הנתבעים לפיה מכתב זה  נראה כמכתב "מוזמן" על ידי התובעת. הוא אומנם נכתב לכאורה כתשובה לפניית התובעת אך ממנו עולה בצורה תמוהה הסיבה לכך שהתובעת לא יכולה להמשיך בביצוע העבודה (הנתבעים). התובעת נשאלה על כך בחקירתה - לרבות הטענה כי המכתב מוזמן - ולא ידעה לתת הסבר לנוסח המכתב (התובעת גם לא הכחישה את האפשרות כי המכתב מוזמן) ראה בחקירתה בעמ' 19 שורות 1-21).

התובעת זנחה מייד בחקירתה את טענות לעניין ההפרעה לזרימת האוויר והודתה כי עניין זה לא מעניין אותה בכלל (עמ' 15 שורות 13 ו - 16) "אני לא יכולה להגיד כמה פחות אוויר יש מהמערב כי לא השקעתי מחקר בזה. מעצים אני יכולה לעשות דוקטורט. נושא האוויר לא מעניין אותי בכלל אלא הסתרת השמש."

התובעת טענה בחקירתה כי בתקופת החורף מפריעה צמחיית הנתבעים לקרינת השמש הישירה לפינת הדרום/ הדרום מערבית של דירתה "בין השעות 14:15 ו - 15:00 בלבד" (החל משעה 15:00 נופל צילו של הבניין סמוך על שתי החצרות) ראה עמ' 15 לחקירה, שורות 17 עד 24:

"שאלה: אני מבקש שתאשרי לי בחודשי החורף החל מסביבות השעה שלוש בצהריים נמוכה בשמיים (צריך להיות השמש א.ג.) בדרום המערב הצל של הבניין שמשמש למכללה האקדמאית בצל על החצר של רוזנברג ושלך.