נדחתה תביעה נגד רופאי הלל יפה בגין רשלנות רפואית בניתוחים בעמוד השדרה

1.         מבוא

תביעה זו היא תביעה בנזיקין בגין רשלנות רפואית.

לטענת התובעת, רופאי המרכז הרפואי הלל יפה, בו אושפזה ועברה ניתוחים בעמוד השדרה, התרשלו כלפיה, בכך שלא טיפלו בהצרות תעלת השידרה, הגורמת לחץ דיסקוגני, שאובחנה בה לפי CT ומיילוגרפיה, אלא טיפלו רק בקיבוע עמוד השדרה, ובכך גרמו לה נזק בלתי הפיך ונכות קשה, הן בשלפוחית השתן והן ברגלה הימנית.

ביום 25.04.91 אושפזה התובעת בבית החולים הלל יפה בחדרה (להלן: "בית החולים" או "הלל יפה") עקב כאבים חזקים בגב התחתון. במהלך האשפוז, טופלה התובעת בסטרואידים, דיווחה על הקלה בכאבים ושוחררה לביתה לאחר ארבעה ימים, עם המלצה למנוחה וביקורת במרפאת הגב. ^[1]

ביום 16.06.91 אושפזה התובעת בשנית עקב כאבי גב קשים ובוצעה  לה בדיקת מיאלוגרפיה שהדגימה בקע דיסק בחוליות L4-L5. ^[2] התובעת שוחררה לביתה בהמלצה למנוחה, לנטילת משככי כאבים לפי הצורך ולביקורת חוזרת במרפאה ביום 27.06.91. ^[3]

ד"ר פולמן, מנהל המחלקה לניתוחי גב בבית החולים הלל יפה, המליץ לתובעת על פתרון של קיבוע באמצעות ניתוח. ביום 28.07.91 אושפזה התובעת לצורך ביצוע הניתוח. הניתוח בוצע ביום 29.07.91 ובו בוצע קיבוע של חוליות L4-S1 באמצעות מסגרת מתכתית (ע"ש הרטשיל) ושתל עצם עצמי מאגן שמאל. על פי רישומי בית החולים, ביום 12.08.91 התהלכה התובעת באופן חופשי במחלקה והיא שוחררה ביום 13.08.91. ^[4]

ביום 05.05.92 אושפזה התובעת שוב עקב תלונות על כאבים בקצה העליון של הצלקת מעל המשתל. בגיליון הקבלה צוין שהתובעת סובלת מדלקת בשתן. השערתו של ד"ר פולמן היתה שקצה החוט גורם לגירוי מכני או שהשתל לא "נקלט" ולכן בוצע לתובעת ניתוח שני שבו סקירה של המשתל והשתל, מבלי שתעלת עמוד השדרה נפתחה, ולא נמצאה פתולוגיה. ^[5]

התובעת המשיכה להתלונן על כאבים ולפיכך אושפזה ביום 09.02.94 לצורך ביצוע מיאלוגרפיה ומיפוי עצמות כדי לאתר חסימה או היצרות בתעלת עמוד השדרה. הבדיקות היו תקינות כפי שעולה מגליון סיכום המחלה מיום 18.02.94 והתובעת שוחררה לביתה ללא המלצות על טיפול המשך והוזמנה לביקורת. ^[6]

ביום 18.03.94 אושפזה התובעת לצורך ביצוע ניתוח נוסף (אקספלוריזציה) בו נסקרו השתל והמשתל שוב, ללא פתיחת תעלת השדרה, בכדי לנסות ולזהות הפרעה שלא נראתה בבדיקות אחרות. גם בניתוח זה לא נמצאה הפרעה פתולוגית שיכולה להסביר את הכאבים. על פי גיליון האשפוז בבית החולים, ביום 23.03.94 הוצא הקטטר שהוכנס לצורך הניתוח ומאותו יום התובעת נתנה שתן באופן חופשי. ^[7]

ביום 26.04.94 אושפזה התובעת בשל כאבי בטן, חום גבוה ועצירות שתן. מאותה עת, לטענת התובעת מצבה הלך והחמיר והיא נאלצה להתאשפז תכופות לצורך טיפול בכאבי בטן תחתונה ועצירות שתן ובטיפולים נקבע כי התובעת סובלת משלפוחית שתן נוירוגנית המחייבת צינתור קבוע של כיס השתן.

התובעת אושפזה שוב בבית החולים הלל יפה ביום 28.08.95 בשל כאבי בטן, חום גבוה ועצירות שתן, ובמסגרת אשפוז זה עברה בדיקת מיאלוגרפיה נוספת ביום 04.09.95, גם בבדיקה זו לא נמצא ממצא פתולוגי. ^[8]

התובעת טוענת כי כיום היא מרותקת לכסא גלגלים ואינה יכולה לתת שתן באופן עצמוני, אלא באמצעות קטטר בלבד, ולטענתה נכותה התפקודית מגיעה לשיעור של 100%.

מטעם התובעת הוגשו חוות הדעת פסיכיאטרית של ד"ר פואד חרבט, חוות דעת נוירולוגית ואורטופדית מאת ד"ר אלי אשכנזי, חוות דעת אורולוגית של ד"ר סנטיאגו ריכטר וחוות דעת מטעם פרופ' אלי איסאקוב שהוא מומחה לשיקום אורטופדי. כמו כן העידו בפני התובעת ובעלה.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת אורתופדית כירורגית של פרופ'  יצחק אוטרמסקי, חוות דעת אורולוגית מטעם פרופ' יעקב רמון, חוות דעת פסיכיאטרית מטעם ד"ר משה סטולר וחוות דעת שיקומית מאת ד"ר ראובן לנגר. כמו כן הוגש תצהיר של ד"ר יורם פולמן.

שלושה מומחים מוסכמים מונו לבדוק את התובעת שהעידו בפני - חוות דעת נוירולוגית הוגשה על ידי פרופ' אומנסקי, חוות דעת פסיכיאטרית הוגשה על ידי פרופ' אהוד קליין ואילו חוות דעת בתחום האורולוגי ניתנה על ידי פרופ' חיים מצקין.

2.         האם יש להעביר את נטל הראיה?

טרם שאדון בטענת הרשלנות אתייחס לטענת התובעת לגבי העברת נטל הראיה. לטענת התובעת יש להעביר את נטל הראיה שלא היתה התרשלות באירוע נשוא התובענה אל הנתבעים בהתאם לדוקטרינת הנזק הראייתי או בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין.