נדחתה עתירת נאמני הר הבית לפתוח חקירה נגד רוה"מ נוכח פרסום על כוונתו לחלק את ירושלים

השופטת ע' ארבל:

1.        ביום 7.1.08 פנתה העותרת, תנועת נאמני הר הבית בארץ ישראל, אל המשיב 1, היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה להורות על פתיחתה של חקירה פלילית נגד המשיב 2, ראש הממשלה, וזאת נוכח פרסומן בתקשורת של ידיעות לפיהן בכוונת ראש הממשלה לפעול לחלוקת ירושלים ולמסירת חלקים ממנה לידי הרשות הפלסטינית.

           בפנייתה, טענה העותרת כי כוונת ראש הממשלה למסור שטחים מירושלים לידי הרשות הפלסטינית מהווה לכאורה עבירה של בגידה, לפי סעיף 97 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וזאת בפרט לאור הוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (להלן: חוק היסוד), האוסרים על העברת כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים. עוד טענה העותרת כי בהקשר הנדון יש לפרש את עבירת הבגידה באופן שונה מן האופן המצומצם שבו היא פורשה במסגרת בג"צ 4354/92 תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל נ' מר יצחק רבין, ראש הממשלה(פ"ד מז(1) 37 (1993)), בו נדונו שיחות השלום בין ישראל לסוריה, וזאת בעיקר לאור שינוי העיתים והעובדה כי בענייננו מדובר במהלכים הנוגעים לשטחי בירת ישראל ולא לשטחים באזורי ספר.

2.        ביום 14.1.08 נדחתה הפנייה על-ידי לשכת היועץ המשפטי לממשלה. בתשובתו, ציין עוזרו של היועץ המשפטי - על דעת היועץ - כי "לא נמצא כל בסיס משפטי למבוקש בפנייתה של העותרת". כן דחה עוזרו של היועץ את טענת העותרת בהתייחס לבג"צ 4354/92, תוך שציין כי הוא אינו סבור שיש ממש באבחנות ובטענות שהועלו על-ידי העותרת בעניין זה. לבסוף, ציין עוזרו של היועץ המשפטי כי "בכל מקרה נראה שהשדה הפלילי אינו הזירה המתאימה להתמודדות עם נושא זה, אשר מעצם טיבו וטבעו מסור לזירה הציבורית-פוליטית, ושם ראוי כי יתברר".

3.        מכאן העתירה שלפנינו, בה מבקשת העותרת להורות למשיבים לנמק מדוע לא יורה היועץ המשפטי על פתיחת חקירה פלילית נגד ראש הממשלה בחשד לביצוע עבירות הנוגעות ל"ניסיונות לחלוקת ירושלים, ומסירת חלקים הימנה לרשות הפלשתינאית". כן מתבקש במסגרת העתירה צו ביניים המופנה אל ראש הממשלה והמונע ממנו, או ממי מטעמו, לנהל מגעים הנוגעים לשטחי ירושלים עד להכרעה בעתירה.

           לטענת העותרת, שגה היועץ המשפטי בהחלטתו להימנע מפתיחת חקירה פלילית נגד ראש הממשלה. לדבריה, בהוראות חוק היסוד האוסרות על ביצוע כל שינוי בתחומי העיר ירושלים ועל העברת הסמכויות בה לגורמים זרים, ביטא המחוקק את עמדתו לפיה שלמות ירושלים והותרתה בריבונות ישראלית מוחלטת מהווים לא רק נדבך מרכזי בהוויה היהודית והציונית של מדינת ישראל, אלא אף ערך יסוד חוקתי בשיטתנו. ניהול משא ומתן על שטחי ירושלים הינו לכן חסר סמכות, ומכאן כי ראש הממשלה הוא בגדר מי שפועל ללא סמכות כדין וללא הסמכה כדין. החלטת היועץ המשפטי שלא לפתוח בחקירה פלילית נגדו, חרף החשד הכבד לביצוע עבירות פליליות על-ידו, הופכת - לשיטתה של העותרת - את חוק היסוד לאות מתה, וזאת בניגוד לכוונת המחוקק ובניגוד לחובה הכללית לציות לחוק. יתר על כן, טוענת העותרת, החלטה זו הינה בגדר מתן אור ירוק לגורמים השלטוניים לעשות ככל העולה על רוחם ולהצבתם מעל לחוק. עמדת היועץ המשפטי נגועה לכן לדעת העותרת בחוסר סבירות קיצוני ובחוסר סמכות. 

           אשר לפסק הדין בבג"צ 4354/92, טוענת העותרת כי יש מקום לבחינה חוזרת של הקביעות שנקבעו בו, וזאת הן לאור חלוף הזמן והן לאור שינוי הערכים שחל בחברה הישראלית מאז ניתן פסק הדין. לדבריה, ממצאי פסק הדין היו יפים אולי לזמנם אך אינם מתאימים למציאות של ימינו, בה החשד כי מהלכים מדיניים לכאורה יונעו בפועל על-ידי שיקולים זרים, אינו עוד חשד מופרך, ובה אין עוד מקום להשקפה לפיה הממשלה והעומד בראשה אינם יכולים להיחשד בבגידה. שנית, טוענת העותרת בהתייחס לפסק הדין כי לאור הוראות חוק היסוד אין דין ירושלים כדינה של רמת הגולן ומכאן כי קביעות פסק הדין אינן צריכות לחול על ענייננו.

4.        דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבותנו. בידוע הוא כי בית משפט זה יתערב בשיקול-דעתן של רשויות התביעה ואכיפת החוק בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין רק במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ניכר כי ההחלטה הנבחנת לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי (וראו לדוגמה: בג"צ 8749/06 עמותת 'אומץ' - אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 27.12.2006) וההפניות הרבות המפורטות שם). ענייננו אנו אינו נכנס, ולו בקירוב, בגדרם של מקרים חריגים אלו. סעיף 17 לחוק יסוד: הממשלה מתנה את פתיחתה של חקירה פלילית נגד ראש הממשלה, כמו גם את העמדתו של ראש הממשלה לדין, בהסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה. בכך, העניק המחוקק ליועץ המשפטי, לצד יתר הסמכויות החשובות המופקדות בידיו, סמכות חשובה, רגישה ומורכבת נוספת. בהפעלת סמכות זו נתון בידי היועץ שיקול-דעת רחב, כאשר נקודת המוצא היא כי בהעדר הוכחה אחרת, חזקה היא כי היועץ המשפטי עושה מלאכתו כראוי ופועל נאמנה להגשמתו ולקידומו של האינטרס הציבורי. אמת, מעשיו והחלטותיו של היועץ המשפטי אינם חסינים מפני ביקורת שיפוטית, ואולם גדריה של ביקורת זו נקבעו בפסיקתו העקבית של בית משפט, וכאמור- מצומצמים הם, מצומצמים עד מאוד. בענייננו, פנייתה של העותרת נבחנה לגופה על-ידי עוזרו של היועץ המשפטי, ועל דעתו של זה האחרון הוחלט כי אין מקום להורות על פתיחת חקירה פלילית בנושא שהועלה בה. עיינו בטענות העותרת ולא מצאנו בהן כל בסיס לסבור כי נפל פגם כלשהו בעמדתו של היועץ. 

           זאת ועוד. אכן, חלפו כ-15 שנים מאז ניתן על-ידי בית משפט זה פסק הדין בבג"צ 4354/92, ואולם השנים שחלפו לא שינו את נקודת המוצא לפיה עתירה שעניינה המובהק הוא אופן ניהול מדיניות החוץ של מדינת ישראל על-ידי הרשות המופקדת על כך, היא ממשלת ישראל, ככלל אין לה מקום בבית משפט זה. אף לגופה של העתירה נציין כי לא מצאנו בטענות העותרת ממש וכי הדברים שנאמרו בבג"צ 4354/92 יפים בעינינו גם בימינו אנו וגם כשמדובר בשטחי ירושלים להבדיל משטחי רמת הגולן:

"הטענה, כי ניהול משא ומתן מדיני על-ידי ממשלת ישראל, שזכתה לאמון הכנסת כדת וכדין, יש בו, כביכול, משום עבירה פלילית של בגידה, מוטעית היא מיסודה, ונוח לה שלא נטענה משנטענה. ... אין היא עולה בקנה אחד עם תפיסות יסוד של סמכויות ממשלה בדמוקרטיה שוחרת חופש ועם השכל הישר, שהוא, כמורגל בפי הבריות "החלק החמישי של השלחן ערוך". הכיצד יעלה על הדעת, שממשלה, שיונקת היא עצם קיומה מאמון שנתנה בה הכנסת, בדמוקרטיה חופשית כשל זו של מדינת ישראל, שבכל עת ובכל שעה יכולה הכנסת, שמייצגת את אזרחי ישראל, להביע אי-אמון בה ולהפילה, שממשלה זו, משמנהלת היא משא ומתן מדיני עם מדינה אחרת לשם השגת שלום או לשם השגת מטרה כלשהי, תעבור בעצם ניהול משא ומתן זה עבירה של בגידה במדינת ישראל? דבר זה אין הדעת סובלתו" (שם, בעמ' 40).

           וכן:

"בטוחים אנו כי העותרים חשים את חשיבותו וחיוניותו של נושא עתירתם, והרשות בידם, וחובתם האזרחית-פוליטית היא, להביא לכלל דיון ועיון, רציניים וממצים, נושא זה, ברשות המחוקקת וברשות המבצעת, בשלוחותיהן ובשלוחי שלוחותיהן. אך אין לכל אלה ולא כלום לעניין טענתם שהמשיבים, בניהול המשא ומתן, פועלים כביכול ללא סמכות ואף עוברים על החוק. זה עירוב דין בשאינו דינו" (שם, בעמ' 42).

           על יסוד האמור, לא מצאנו עילה להתערבותנו ואנו דוחים את העתירה על הסף. ממילא נדחית אף הבקשה לצו  ביניים.

           ניתן היום, י"ז בשבט תשס"ח (24.1.08).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ