נדחתה עתירה להסדיר למטפלת סיעודית זרה אשרת שהייה

עתירת העותרות מופנית כנגד סירובו של המשיב להסדיר לעותרת 2 אשרת שהייה כמטפלת סיעודית של העותרת 1, על מנת לאפשר לה להמשיך לסעוד את העותרת 1, כפי שהיא עושה במשך כ-8 שנים.

העותרת 1 חולה במחלות קשות שונות, מצבה הבריאותי מבחינה פיזית ונפשית קשה והיא זקוקה לשרותיה ועזרתה של העותרת 2, אליה היא נקשרה רגשית במשך התקופה הארוכה שהיא עובדת במחיצתה, עד כדי תלות כמעט מוחלטת שהתפתחה כלפיה.

פניות חוזרות ונשנות של העותרת 1 להסדיר לעותרת 2 אשרת שהייה נדחו ע"י המשיב ומכאן פנייתן של העותרות לבית המשפט.

עיינתי בעתירה ובתגובה לה ונתתי דעתי לטיעונים שהעלו בפני באי כח הצדדים במהלך הדיון והגעתי למסקנה כי דין עתירה זו לדחיה.

העותרת נכנסה לארץ כחוק, באשרת שהייה ב-1 כעובדת סיעודית כבר ב-1990. אשרת שהייה זו הוארכה מפעם לפעם עד יולי 1998. מאז (לאחר פטירת מעסיקתה הקודמת), ועד היום, הועסקה היא ע"י העותרת 1, על אף שאשרת שהייתה לא הוארכה ולא הוסדרה.

עובדת שהייתה הבלתי חוקית בארץ החל מ1998 היתה ידועה לעותרת 1 ועל אף זאת היא המשיכה להעסיק אותה במשך תקופה ארוכה מאוד. רק לאחרונה, היינו ב-2006, קיבלה העותרת 1 היתר להעסקת עובד זר לראשונה. משהתקבל ההיתר פנתה היא למשיב על מנת "להכשיר" את שהייתה של העותרת 2 בארץ כעובדת סיעודית אצלה. בקשותיה נדחו שוב ושוב ע"י הגורמים והועדות השונות הפועלות מטעם המשיב.

בדין דחה המשיב את בקשות העותרות. העובדה כי בקשות אלה הוגשו באיחור רב לאחר ששנים רבות שהתה העותרת 2 שלא כדין בישראל, די בה כדי להצדיק אי מתן היתר שהייה, או אי הארכתו.

היענות לעתירה תביא לסטיה ו/או חריגה ניכרת מהמדיניות והנוהלים שגיבש המשיב באשר למתן אשרות שהייה לעובדים זרים.

הנסיבות שפורטו בפני, לרבות נסיבותיה הקשות של העותרת 1, אינן מצדיקות סטיה או חריגה כזו, במיוחד לנוכח העובדה כי מראשית הדרך הועסקה העותרת 2 אצל העותרת 1 בידיעה כי שהייתה בארץ בלתי חוקית. על אף זאת, לא נעשה נסיון כלשהו במשך שנים ארוכות להסדיר מעמד זה. העובדה שרק ב-2006 קיבלה העותרת 1 היתר להעסקת עובדת זרה, אינה מצדיקה התנהגות מעין זו, אף אם שרר באותה תקופה "הלך רוח שונה ביחס לעובדים זרים ולא היתה מדיניות כה נוקשה ותקיפה כפי שיש היום", כנטען בעתירה.

יש לזכור כי אין מדובר במקרה קשה וחריג במיוחד שאין רבים כמותו, אלא בתופעה רחבת היקף. על אף זאת, המשיב העניק אשרות שהייה לעובדים זרים בתחום הסיעודי, או האריך את שהותם הבלתי חוקית, לתקופות כאלה או אחרות, במקרים לא מעטים בנסיבות קשות הרבה יותר מנסיבותיה של העותרת 1. גם במקרה זה, לא נהג המשיב באטימות או בחוסר התחשבות. על אף שהייתה הבלתי חוקית בישראל של העותרת 2 במשך שנים כה ארוכות, איפשר המשיב לעותרות לנסות להסדיר את מעמדה של העותרת 2 ו/או למצוא עובדת סיעודית מתאימה אחרת במקומה. לצורך כך הסכים לדחיית הדיון בעתירה זו שוב ושוב באופן שמאז הגשתה חלפו קרוב ל-8 חודשים.

אין לחייב את המשיב מעבר לכך. הענקת אשרת שהייה לעותרת 2 בנסיבות אלה, תביא "למבול" של בקשות דומות, אשר יהיה על המשיב לכבד, משום חובתו למנוע "אפליה" ולפעול באמות מידה שוויוניות ובלתי שרירותית כלפי כל הפונים בבקשות דומות. אם כך יקרה, תקרוס המדיניות הכוללת שגיבש המשיב בסוגיה זו על פי הסמכות שהוקנתה לו בחוק הכניסה לישראל והנוהלים שקבע לשם יישום מדיניותו באופן סביר, שוויוני וצודק, יאבדו את תוקפם ומשמעותם.

עתירת העותרות נדחית.

עם זאת, כדי לאפשר לעותרת 1 למצוא פתרון חלופי אף שהיה עליה לעשות כן זה מכבר, אני מורה כי על המשיבה 2 לצאת מהארץ לא יאוחר מיום 20.10.07.

המזכירות תמציא פסק דין זה לבאי כח הצדדים בפקס.

ניתן היום ד' בתמוז, תשס"ז (20 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.