נדחתה על הסף תביעה לביטול פסק דין בטענת מרמה עקב שיהוי, התיישנות ומעשה בית דין

1.       התביעה שבפניי הינה הגלגול הרביעי של הליך אשר החל בתביעה בסדר דין מקוצר במסגרתו של ת.א. 502/88 (להלן: "התביעה הראשונה").

2.       התביעה הראשונה, הוגשה כנגד התובע שבפנינו.

3.       במסגרת התביעה הראשונה, לא הוגשה בקשת רשות להתגונן, וביום 19.9.88 ניתן על ידי נשיא בתי המשפט השלום במחוז צפון דאז, כבוד השופט חליל עבוד, פסק דין המקבל את התביעה הראשונה ומחייב את התובע כאן, לשלם לנתבע כאן - סך של 12,929 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ובתוספת שכ"ט עו"ד (להלן: "פסק הדין הראשון").

4.       במועד כלשהו, בשנת 2003, הגיש התובע בקשה אשר הוגשה במסגרת בש"א 2542/03 ובה עתר לביטול פסק הדין הראשון.

          כבוד השופטת נבילה דלה מוסא, אשר דנה בבקשה זו, קבעה, כי התובע ידע על פסק הדין הראשון לכל המאוחר ביום 25.6.90.

          עוד קבעה כבוד השופטת דלה מוסא, כי המסירה שבעקבותיה ניתן פסק הדין הראשון, היתה כדין.

          בנוסף, ובשולי ההחלטה, קבעה כבוד השופטת דלה מוסא, כי לתובע שבפנינו (המבקש שם) אין סיכוי של ממש בהגנתו, שכן בבקשתו, כלל לא פורטו אותן טענות הגנה שיש לו.

          לפיכך, דחתה כבוד השופטת דלה מוסא, את בקשתו של התובע, וזאת בהחלטה מיום 10.10.03 (להלן: "החלטת השופטת").

5.       על החלטה זו, הגיש התובע בקשת רשות ערעור, אשר נדונה בפני כבוד הנשיא השופט מנחם בן דוד.

          ביום 8.7.04, ניתן על ידי כבוד הנשיא בן דוד פסק דין, אשר בסופו נדחה הערעור (לאחר שהצדדים הסכימו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שהוגשה).

          בפסק הדין, חוזר כבוד הנשיא על חלק מטענות התובע כאן, כאשר טענתו העיקרית של התובע כאן (המערער שם) היתה, כי אישור המסירה אשר בעקבותיו ניתן פסק הדין הראשון, לא נמסר כדין ולפיכך, על פסק הדין הראשון להיות מבוטל.

          הנשיא בן דוד, דן בטענות אלו וקבע, כי המסירה היתה כדין, ומכל מקום וגם אם נפל פגם במסירה, הרי שהתובע ידע על פסק הדין במועד מוקדם הרבה יותר, מאשר המועד בו הגיש לראשונה בקשה לביטול פסק הדין הראשון. לפיכך, וכלשונו של כבוד הנשיא בן דוד, " המערער (התובע - א.ק.) החמיץ כל מועד אפשרי להגשת בקשת הביטול ולא יהיה זה מן הדין, גם לא מן הצדק, לבטל לבקשתו את פסק הדין שניתן כנגדו (כדין) לפני 15 וחצי  שנה...".

          עוד קבע כבוד הנשיא בן דוד, כי " המערער (התובע - א.ק.) אינו מצביע בבקשתו איזו הגנה יש בפיו כנגד התובענה...".

6.       לשם השלמת התמונה נוסיף ונאמר, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטתו של כבוד הנשיא בן דוד, נדחתה.

          גם בבקשתו זו שב וטען התובע, כי מלכתחילה כתב התביעה לא הומצא לו כדין, וכן, כי פסק הדין הראשון, אף הוא, לא הומצא לו כדין.

          כבוד השופט רובינשטיין אשר דן בבקשות רשות הערעור, קבע, כי אין הצדקה למתן " רשות ערעור בגלגול שלישי" והוסיף וקבע, כי " הערכאות הקודמות צדקו בהכרעתן הסופית".

7.       לאור השתלשלות העובדות וכמפורט לעיל, ומשקראתי את כתבי בי דין בקשתי לבדוק, האם כלל קיימת עילת תביעה וזאת, בהתאם לסמכותי, הן בהתאם לתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") והן בהתאם לתקנה 101 לתקנות, והאם לא קיים מעשה בית דין, באופן החוסם את התובע מלהגיש תביעתו זו.

8.       לפיכך איפוא, בישיבת קדם המשפט הצהיר ב"כ התובע לפרוטוקול כדלהלן: " בהמלצת בית המשפט נגיש סיכומים בשאלה המשפטית בתיק זה והיא האם לאחר שפסק הדין משנת 88 הפך להיות חלוט ובקשות לביטולו נדחו בשלוש ערכאות, האם עדיין יש עילת תביעה".

          טענות הצדדים