נדחתה מרבית התביעה שהוגשה נגד בנק דיסקונט בטענת רשלנות

מבוא

בתביעה שבפני עותרים התובעים למתן סעד כספי על סך של 2,379,287 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לתובעים עקב התנהלות רשלנות, בחוסר תום לב ובניגוד לחובות האמון המוטלות על הנתבעים.

רקע והצדדים לתביעה

התובע 1 (להלן: "התובע 1" או "קרן חיים") והתובעת 2 (להלן: "התובעת 2" או "קרן אורנה") הם בני זוג. התובע 3 (להלן: "קרן דב" או "התובע 3") הוא אחיו של התובע 1. התובעים 1,2 ו-3 יכונו להלן: "התובעים".

נתבע 1 (להלן: "הבנק" או "נתבע 1") הינו תאגיד בנקאי הפועל בישראל מכוח חוק בעל סניפים ברחבי הארץ וביניהם סניף הבנק בהוד השרון.

נתבעת 2 (להלן: "הוועדה" או "נתבעת 2") הינה מוסד תכנוני אשר הוקם מכוח סעיף 17 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). בתחום אחריותה של הוועדה מצוי נכס מקרקעין הידוע כחלקה 52 בגוש 6492 (להלן: "הנכס").

בשנת 1995 ביקשו התובעים לרכוש את הנכס במטרה לבנות עליו מבני קבע, בהתאם לאחוזי הבניה המותרים במגרש ולמוכרם למרבה במחיר עם סיום בנייתם (להלן: "הפרויקט").

לשם כך פעלו התובעים לקבלת מימון בנקאי מלא לפרויקט. לאחר הצגת הפרויקט בפני מנהל סניף הבנק, מר יורם אביגדורי, הביע המנהל את הסכמתו העקרונית של הבנק לממן את כל עלויות הפרויקט, בכפוף לבדיקת הכדאיות הכלכלית של הפרויקט ע"י שמאי מטעם הבנק. עפ"י דו"ח השמאי ירון ספקטור (נספח א' לכתב התביעה) (להלן: "דו"ח אפס") וקבלת חוו"ד לעניין שווי הנכס שהיה בבעלות התובעים, אותו העמידו התובעים כבטוחה, הגיעו הצדדים ביום 21.7.95 לכדי הסכם למימון וליווי בנקאי של הפרויקט (להלן: "הסכם הליווי") שעיקריו כדלהלן (נספח ב' לכתב התביעה):

א.     א.     הבנק יעמיד לרשות התובעים מסגרת אשראי כוללת בשקלים בסכום השווה ל- 970,000 דולר ארה"ב לצורך מימון עלויות הפרויקט.

ב.      ב.      התובעים ישלימו את הפרויקט ויפרעו את חובותיהם לבנק לא יאוחר מיום 31.3.97.

ג.       ג.       להבטחת החזר האשראי ישעבדו התובעים את זכויותיהם בפרויקט, את זכויותיהם בנכס שבבעלותם ואת כל הכספים שיגיעו לתובעים מרוכשי הדירות בפרויקט.

ד.      ד.      התובעים ישלמו לבנק את עמלת ניהול חשבון הליווי, דמי מעקב אחרי התקדמות הפרויקט ושכר טרחת המפקח מטעם הבנק בשיעור כולל של אחוז אחד (1%) מעלות הפרויקט.

ה.      ה.      התובעים יחלו בביצוע הפרויקט לא יאוחר מיום 1.1.96 ויסיימו לא יאוחר מיום 31.12.96.

הביטחונות שהעמידו התובעים לזכות הבנק עמדו על  כ- 1,200,000 דולרים, שעה שמסגרת האשראי שהעמיד הבנק לרשות התובעים עמדה על כ- 970,000 דולרים.

לאחר חתימת "הסכם הליווי", פנו התובעים לוועדה לשם הסדרת תשלום היטל השבחה החל על הנכס וקבלת היתר בניה. הוועדה דרשה תשלום היטל השבחה בסך 316,000 ש"ח (נכון ליום 6.9.91 (להלן: "היום הקובע")). סכום ההיטל ביום 27.8.95, קרי יום קבלת הדרישה מהוועדה לתשלום היטל ההשבחה, עמד על סך 458,200 ש"ח (להלן: "שומת הוועדה") סכום זה, כך לטענת התובעים, היה גבוה לאין שיעור מהערכתם, כפי שנקבעה בדו"ח אפס של הפרויקט.

התובעים דרשו מהוועדה ששומת היטל ההשבחה תתוקן לאלתר. משסירבה הוועדה לתקן את שומתה, הגישו התובעים ל"וועדה המקומית" שומה שנערכה ע"י שמאי מטעמם וזאת בהתאם לס' 14 לחוק התכנון והבניה (תוספת שלישית). לפי שומת התובעים, סכום היטל ההשבחה נכון ליום 27.8.95 עמד על סך 5,256 ש"ח (להלן: "שומת התובעים"). עקב ההבדלים התהומיים שנתגלו בין שומת הוועדה לשומת התובעים, החליטה הוועדה למנות את השמאי אריה קמיל כשמאי מכריע (להלן: "השמאי המכריע"), לפי ס' 14(ב) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.

עד לקבלת השומה המכרעת, החליטו התובעים להסדיר את תשלום ההיטל בהתאם לשומת הוועדה, זאת מכספי האשראי שהבנק העמיד לרשותם. הבנק סירב לשלם את סכום היטל ההשבחה בסך 458,200 ש"ח וזאת משום שבסעיף ה"הוצאות" בדו"ח האפס, הוערך היטל ההשבחה על הנכס ע"י המפקח מטעם הבנק בכ- 370,000 ש"ח.

על עובדות אלו אין מחלוקת בין הצדדים.

ביום 20.2.96 הוציא השמאי המכריע שומה, לפיה היטל ההשבחה עמד על סכום של 191,525 ש"ח נכון ליום הקובע וכ- 277,711 ש"ח נכון ליום 27.8.95.