נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת הבהרה של בית המשפט לתביעות קטנות

א.         בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר זיו) מיום 3.9.06 ומיום 12.9.06 בבר"ע 649/06, בגדרן נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות בקריות (השופט ע' נוה) מיום 17.8.06 בת"ק 168/04.

ב.         המבקשת - מוסד ללימודי המשך והשתלמויות מקצועיות, נתבעה בידי המשיבים - סטודנטים בקורס עיצוב ואדריכלות פנים אצל המבקשת, בגין הפרת חוזה. בית המשפט לתביעות קטנות קבע ביום 21.11.05 (ת"ק 168/04), כי על המבקשת להחזיר למשיבים 75% משכר הלימוד ששילמו לה, בתוספת אגרות בית משפט והוצאות משפט (להלן: פסק הדין). בהחלטה משלימה מיום 29.12.05, הורה בית המשפט "להצמיד את הסכומים שנפסקו על פי פסקי הדין כסכומים שיהיו צמודים (כך במקור - א"ר) ובתוספת ריבית חוקית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, שכן ממילא המדובר בהחזר של שכר לימוד ששולם על ידי מי מהתובעים" (להלן: ההחלטה המשלימה). המבקשת הגישה בקשה דחופה ליתן החלטת הבהרה באשר למועד הצמדתם של הסכומים שנפסקו בפסק הדין, ולהורות על פריסת החוב לתשלומים. ביום 9.2.06 קבע בית המשפט, כי אין הוא מוצא טעם לשנות את פסק הדין או להבהירו. ביום 7.3.06 דחה בית המשפט המחוזי (בר"ע 153/06) בקשת רשות ערעור על פסק הדין ועל ההחלטה המשלימה.

            (2) לאחר שמשא ומתן שהתנהל בין הצדדים להסדר החוב לא עלה יפה, פתחו המשיבים בהליכי הוצאה לפועל למימוש החלטתו ופסק דינו של בית המשפט. במסגרת ההליכים, ביקשה המבקשת מראש ההוצאה לפועל (הרשם מ' קבאני), בין היתר, להבהיר מהו מועד תחולתם של הפרשי הריבית וההצמדה, היינו, האם מיום מתן פסק הדין או לחלופין ממועד ההתקשרות החוזית של המשיבים עם המבקשת. ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשות המבקשת בהחלטות קצרות (תיק הוצל"פ 19-03066-06-3), וקבע כי לבקשותיה אין הצדקה והן נעדרות עילה. בבקשת רשות ערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל שהגישה המבקשת (בר"ע 408/06), החליט בית המשפט המחוזי ביום 15.5.06 (מפי השופט יצחק כהן), בין היתר, כי "ראוי שבית המשפט קמא יבהיר את פסק הדין ויפרט כיצד ניתן להבין מפסק הדין מהו המועד ממנו יש לחשב את הריבית וההצמדה שיש להוסיף לקרן החוב".

            (3) בעקבות החלטה זו נקבע דיון בלשכת ההוצאה לפועל ביום 12.7.06, אך מאחר שביום 10.7.06 פנה בא כוח המשיבים לבית המשפט לתביעות קטנות בבקשה להבהיר את פסק הדין, מיאן ראש ההוצאה לפועל לומר את דברו בעניין. המבקשת הודיעה לבית המשפט ביום 3.8.06 כי היא מתנגדת לבקשת ההבהרה, בטענה כי על פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אין הצדדים רשאים לפנות ישירות לבית המשפט בבקשה להבהיר את פסק הדין. בית המשפט לתביעות קטנות קבע ביום 17.8.06 כי אמנם "צריך היה להגיש את הבקשה תוך פנייה לראש ההוצאה לפועל בבקשה נוספת להבהרת פסק הדין... עם זאת משפנו הצדדים ישירות לבית משפט זה ולאור הדברים המפורשים בפסק הדין, אינני מוצא לנכון להחזיר את הבקשה פעם נוספת לראש ההוצאה לפועל ואני מבהיר בזאת כי לאור עניינן של התביעות כתביעות החזר כספי של תשלום שכר לימוד, יש לחשב את הפרשי הריבית וההצמדה החל מיום התשלום בפועל".

            (4) בית המשפט המחוזי (בש"א 11197/06) דחה ביום 22.8.06 את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע, כפי שלמדנו מתגובת המשיבים. ביום 3.9.06 דחה בית המשפט המחוזי (בר"ע 649/06) את בקשת רשות הערעור על החלטת ההבהרה, תוך שהוא קובע כי "אין ערעור על החלטה של בית משפט לתביעות קטנות". ביום 12.9.06 נדחתה גם בקשה לעיון חוזר. מכאן בקשת רשות הערעור אליה נידרש להלן, לה נתבקשה תגובת המשיבים.

(5) לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 2.1.07 דחה בית המשפט המחוזי (בש"א 17900/06, בר"ע 649/06) בקשת עיכוב ביצוע נוספת שהגיש המבקש ביום 31.12.06. ביום 4.1.07 הוגשה לבית משפט זה בקשה דחופה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. החלטתי לבקש את תגובת המשיבים לעניין זה בתוך שבוע ימים, אך זו הגיעה רק ביום 15.1.07, בצוותא עם התגובה לבקשת רשות הערעור. המבקשת הודיעה לבית המשפט כי היא מתנגדת להארכת מועד לקבלת תגובת המשיבים, אך בנסיבות החלטתי לקבל את התגובה.

ג.          בבקשת רשות הערעור נטען, כי העדר הנמקה של הכרעה שיפוטית מהוה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, וכי סירובו של בית המשפט המחוזי לדון בבקשת רשות הערעור משמעותה פגיעה בזכות הגישה לערכאות ובזכות הערעור. שנית, נטען כי לראש ההוצאה לפועל, ולו בלבד, קנויה הסמכות לפנות אל בית המשפט ולבקש כי יבהיר את פסק הדין. על כן, החלטת בית המשפט לתביעות קטנות ניתנה בחוסר סמכות ובטלה מעיקרה. שלישית, נטען כי אין לראות את החוב למשיבים כהחזר שכר לימוד, אלא כפיצוי, ועל כן יש לחשב את ההצמדה מיום מתן פסק הדין ולא מיום ההתקשרות החוזית. ביסוס לסברתה זו מוצאת המבקשת בהחלטת בית המשפט המחוזי (בר"ע 153/06), בו מכנה בית המשפט את החוב שעל המבקשת לשלמו למשיבים בשם "פיצוי". רביעית, נטען כי מאחר שעסקינן בהחלטת הבהרה של פסק דין, שדינה באשר לאפשרות לערער עליה כפסק דין, בידי המבקשת לבקש כי תינתן לה הרשות לערער על ההחלטה.         

ד.         המשיבה מסכימה בתגובתה כי ראוי היה שבית המשפט המחוזי ידון בבקשת רשות הערעור, אך טוענת כי יש לדחות את הבקשה לגופה, שכן מאחר שהחוב שנפסק לחובת המבקשת הוא החזר שכר לימוד, יש לחשב את הפרשי הריבית וההצמדה מיום התשלום ולא מיום פסק הדין. נטען, כי המבקשת חסרת תום לב ונעדרת ניקיון כפיים, בהסתירה כי היא זו שפנתה לראשונה לבית המשפט לתביעות קטנות להבהיר את פסק הדין (ראו החלטתו מיום 9.2.06). עוד נטען, כי משעה שפסק בית המשפט המחוזי כי על בית המשפט לתביעות קטנות להבהיר את פסק דינו, אחת היא כיצד מגיעה קביעה זו לשולחנה של ערכאה קמא.

ה.         (1) המחוקק קבע מסגרת דיונית מיוחדת בתביעות קטנות. מחד גיסא "ביקש לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לבירורן של תביעות כאלה", אך מאידך גיסא, בכדי למנוע את "הצפתם של בתי המשפט, העמוסים לעייפה, בהליכים בסכומים קטנים", קבע מגבלות, כגון במועדים מקוצרים ובהליך הערעורי שהוא ברשות בלבד (רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה (טרם פורסם)). כך מורנו סעיף 64 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984:

"פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי ; בית המשפט המחוזי ידון בערעור בשופט אחד".

באשר להחלטות אחרות שבגדרי תביעות קטנות, הוחלט ברוב דעות (השופטים ברק, בך וד' לוין) ברע"א 292/93 סרבוז נ' אופק, פ"ד מח(3) 177 כי אין מקום להשיג עליהן, אלא במסגרת פסק הדין הסופי (ראו גם ע"א 596/84 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' גל, פ"ד לט(3) 477); וכבר הזדמן לי לומר כי "אותו פסק דין גרם ככל הנראה למתקין התקנות לתקנן ולהוסיף לתקנה 16(א) את האפשרות של בקשת רשות ערעור על החלטה לפי תקנה 12 בעניין בקשה לבטל החלטה שלא בפני בעל דין (תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשנ"ב-1992, ק"ת תשנ"ב 1158); על כך באה הערתו של ד"ר ש' לוין בכובעו כמחבר, המשמיעה בלשון עדינה כי - על פי החוק כפי שפורש - תוספת זו היא מחוץ לסמכות והיתה צריכה להיחקק בחוק עצמו" (רע"א 3006/05 פריפר טבעי בע"מ נ' ראובני (טרם פורסם)); אך אין אני נצרך לסוגיה זו, שעודנה צריכה עיון, וזאת מאחר שעסקינן בהחלטת הבהרה. כנודע "בעל דין רשאי לערער על החלטת ההבהרה כשם שהיה רשאי לערער על פסק הדין" (ע"א 550/01 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום, פ"ד נה(3) 486, 487 (הרשם השופט ב' אוקון)), שכן "ה'פירוש' שניתן לפסק הדין אינו טפל לנושא פסק הדין אלא יכול לשנות את מהות ההכרעה. בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על ידי פסק הדין לפני הפירוש, יכול להיפגע על ידי פסק הדין כפי שפורש ומן הראוי שתהא לגביו אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק הדין המקורי" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין), 768). כשהמדובר בתביעות קטנות, ההליך בהבהרה דומה שהוא בקשת רשות ערעור, כמו הליך ההשגה על פסק הדין עצמו. אשר על כן רשאית היתה המבקשת לבקש לערער על החלטת ההבהרה של בית המשפט לתביעות קטנות, ושגה - בכל הכבוד - בית המשפט המחוזי בדחיית בקשתו מן הטעם שנקב בהחלטתו (קרי, "אין ערעור על החלטה של בית משפט לתביעות קטנות"); כמובן יכול היה לנמק אי מתן רשות ערעור בנימוק מתאים, ואיני נדרש לכך.  

            (2) אציין כי כפי שאמר בית המשפט לתביעות קטנות, הדרך הנכונה לא היתה פניית הצדדים אליו ישירות, אלא באמצעות בקשה לראש ההוצאה לפועל. כנודע, אין בית המשפט קונה סמכות לדון במחלוקת בין צדדים, שלגביה סיים את מלאכתו וניתנה הכרעתו בה, אלא כדי לתקן טעות שנפלה בדבריו כאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984, או מכוח בקשת הבהרה של ראש ההוצאה לפועל כאמור בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967. הפתח שהותיר החוק לצדדים לבקש דיון מחודש בהכרעה שיפוטית, הוא צר ומצומצם, מכוח עקרון "גמר המלאכה", אותו היטיבה לתאר השופטת פרוקצ'יה:

"עקרון "גמר המלאכה" " Functus Officio" נועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של וודאות, בטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי דין לאחר סיום משפטם. הוא נועד גם להבטיח את תקינות פעולתה של מערכת השיפוט ולמנוע את עיסוקה בענינים חוזרים במחלוקת שכבר הוכרעה בעוד מחלוקות רבות שטרם הוכרעו ממתינות בשער" (ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין, פ"ד נז(5) 462, 474; ראו גם: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית; תשס"ה), 352).

"על בעל דין הסבור שהחלטה צריכה הבהרה, לשכנע תחילה את ראש ההוצאה לפועל, שרק בידו לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה". (רע"א 103/03 פירו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם) (השופט טירקל); רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5), 785 (הנשיא שמגר);  ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב (1), 667, 671 (השופט - כתארו אז - שמגר)) . נציין, כי גם בהיעדר אפשרות למי מהצדדים לבקש הבהרה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, עדיין בידם הכוח לבקש פסק דין הצהרתי שיפרש את פסק הדין הטעון הבהרה (בג"ץ 4698/01 פלדברג נ' שר הבינוי והשיכון (לא פורסם) (השופטת דורנר); בג"ץ 6263/02 קדם נ' חשב מינהל מקרקעי ישראל, מחוז תל אביב (לא פורסם) (השופטת - כתארה אז - ביניש)). אך דרך המלך היא פניה על ידי ראש ההוצאה לפועל בבקשת הבהרה, וכך היה צורך לפעול בנידון דידן.  

ו.          (1) טענותיה של המבקשת מצביעות איפוא על פגמים פרוצדורליים שנפלו בהליכי הערכאות הקודמות; ואולם, אין הן מעוררות שאלות משפטיות העומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לגבי מקרים, בהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, היינו, "שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). הסוגיות המשפטיות עליהן נסב פסק הדין, ידועות משכבר הימים. יתר על כן, "על רשות הערעור בהקשר תביעות קטנות בבית משפט זה - בגלגול שלישי - להינתן במשורה שבמשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור 'רגילות', ואך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר; אחרת - תסוכל כוונת המחוקק, שמשמעה הליך חסכוני שאינו מטיל הוצאות גדולות על הצדדים, ומהיר, שאינו גוזל מזמנם יתר על המידה. הליך ערעורי בבית משפט זה עשוי לייקר את ההליכים משמעותית לצד הנפגע" (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (טרם פורסם) והאסמכתאות דשם, וכן רע"א 3006/05 פריפר טבעי נ' ראובני (טרם פורסם); ראו גם ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, מבוא ועקרונות יסוד עמ' 181, באשר לרשות ערעור בגלגול שלישי לעת פגמים פרוצדורליים "מתוך חובת הצדק"). אכן, הפגמים הפרוצדורליים שהתגלו בהליכי הערכאות הקודמות בענייננו אין בהם משום "עוול זועק" למבקשת ואין הם מעוררים צורך בתיקון מתוך "חובת הצדק", שהרי נוכח קביעת בית המשפט המחוזי (השופט כהן) מיום 15.5.06 כי "ראוי שבית המשפט קמא יבהיר את פסק הדין ויפרט כיצד ניתן להבין מפסק הדין מהו המועד ממנו יש לחשב את הריבית וההצמדה שיש להוסיף לקרן החוב", היה על בית המשפט לתביעות קטנות לדון בסופו של יום בבקשת ההבהרה. אמנם הוא לא היה עושה כן מכוח פנייתם של המשיבים אלא מכוח פנייתו של ראש ההוצאה לפועל - ככל שהיה האחרון מוצא לנכון לפנות לבית המשפט. יתר על כן, כפי שעולה מחומר שצירפו המשיבים, היתה המבקשת נכונה לשלם את הסכום המקורי בתוספת הצמדה מיום מתן פסק הדין; על כן אף המחלוקת מצומצמת יחסית. חרף הסכמתם של המשיבים להחזרת התיק לדיון בבית המשפט המחוזי, מסופקני אם יש בכך צורך ותועלת, וראוי למנוע סרבול פרוצדורלי והליכים מיותרים. לעניין זה אדרש להלן.

(2) ועוד, הלכה פסוקה היא כי "בערעור ברשות אין בוחנים, אם ההלכה המשפטית הקיימת יושמה בצורה נכונה" (רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מז (3) 221, 222 (הנשיא שמגר)). שכן, "לו אמת המידה לערעור נוסף הייתה העובדה שבסוגיה שבפני בית המשפט טמונה האפשרות לבחון אם ההלכה הקיימת יושמה בצורה נכונה, היה צריך להעניק רשות ערעור שני בכל מקרה, שהרי תמיד - להוציא מקרי פשרה - יש צד אחד בהתדיינות אזרחית שאינו שבע רצון מן התוצאה" (פרשת בית נח, שם). הוסיף וקבע במקום אחר הנשיא ברק כי:

"אם שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו... הרי שאין בשגיאה מעין זו כשלעצמה כדי ליתן עילה לרשות ערעור בפני בית משפט זה. לענין זה, אין להבחין, כטענת המבקשים, בין טעות שבמהות לבין טעות שבפרוצדורה - זו אף זו, כפופות לעילות האמורות לענין קבלת בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט זה (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123)"  (רע"א 4976/96 אומגה סחר בינלאומי וכח אדם בע"מ נ' ואזנה (לא פורסם); רע"א 6162/00 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מכבשי הנגב ציוד מכני הנדסי וחקלאות בע"מ  (לא פורסם) (השופט ש' לוין); רע"א 732/05 אפוטרופוס הכללי נ' סלמה (טרם פורסם) (השופטת נאור)).

           לכן, כאמור, אין מקום לרשות ערעור.

          (3) ואולם, בהמשך ישיר לכך, רואה אני כחובתי לצמצם ככל האפשר הליכים נוספים, בסאגה שכבר עברה לדעתי מקדמת דנא את גבולות הסבירות ההתדיינותית. אציין איפוא לגופו של עניין, כי לדידי ההחלטה המשלימה של בית משפט לתביעות קטנות מיום 29.12.05 די היה בה לתשובה הנדרשת, ועולה הימנה כי יש לשלם את הפרשי הריבית וההצמדה על החוב למשיבים מיום תשלום שכר הלימוד בפועל, בשל היות החוב החזר כספי של תשלום שכר הלימוד. כשלעצמו איני רואה זאת כ"פיצוי", אך במקרה דנן השאלה סמנטית. בית המשפט לתביעות קטנות חזר וביאר את דעתו בהחלטתו (שביסוד ההליך הנוכחי) מיום 17.8.06. יש בתוצאה זו גם צדק כלפי המשיבים, שראוי כי לא ישאו בהפסד על ממון המושב להם.