נדחתה בקשה לקבל רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות

1. המבקשת עותרת להרשות לה לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, לפיו חוייבה לפצות את המשיב 1 (להלן: "המשיב"), בסכום של 1,923 ש"ח ובהוצאות משפט.

ברקע לתביעה, איבוד כרטיס טיסה שגרם למשיב לרכוש כרטיס נוסף, יקר יותר, לטיסה מקנדה לישראל. הכרטיס נשלח לטורונטו באמצעות המבקשת. במועד הרלוונטי, הנסיון לאתר את הכרטיס במשרד המבקשת לא צלח. משיבה 2, היא חברת נסיעות, טענה, וטענה זו התקבלה, שאין היא אחראית לאבדן הכרטיס. נקבע על ידי בית משפט קמא שמשיבה 2 לא התרשלה, שהרי היא בחרה בחברת משלוחים ידועה ש" עסקיה חובקים עולם". אין היא אחראית אפוא לאבדן הכרטיס.

בית משפט קמא חייב את המבקשת לשלם למשיב סכום של 250$ (ארה"ב) שמשקף את ההפרש בין הכרטיס שאבד לבין הכרטיס החדש שרכש, סכום נוסף של 800 ש"ח בגין טירדה ועוגמת נפש, וסך של 600 ש"ח עבור הוצאות משפט. לטענת המבקשת, טעה בית משפט קמא בכך שלא התייחס לשטר המטען שצורף לכתב הגנתה וכי לא יישם כראוי את "אמנת ורשה". 

2. בקשת רשות ערעור, כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. נגזר מכך כי מוענק שיקול רחב ביותר לבית המשפט הדן בבקשה כזו. אף ניתן וראוי לשקול שיקולים מעשיים.

בעניין יאיר נ' פרנקל (בר"ע (ירושלים) 244/90 תק - מח 90(4) 127), התייחס כב' סגן הנשיא בזק, למורכבותה של ההכרעה השיפוטית במתן רשות ערעור. נערכה הבחנה בין סוגים שונים של בקשות למתן רשות ערעור. כלשונו: "נמצא כי בניגוד גמור לעקרונות החלים על מתן רשות ערעור בביהמ"ש העליון, שם יש להצביע על קיומה של שאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית כדי לקבל רשות ערעור, הנה כשמדובר בבקשה למתן רשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש לתביעות קטנות, עצם קיומה של שאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית אינה בדרך כלל סיבה למתן רשות ערעור, שכן הפורום שבו מדובר אינו מתאים לבירור שאלות כאלה...".

אכן ההליך של בירור תביעה קטנה אוצר בתוכו מאפיינים מיוחדים. כללי הפרוצדורה מוגמשים ודרך הקיצור הינה דרך המלך. לדעתי, לעיתים נכון יהיה לברר שאלה עקרונית במסגרת בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות. למשל, כאשר עסקינן בסוגייה שחוזרת על עצמה רבות בפני בית משפט לתביעות קטנות והתיק הנדון מתאים לבירור כאמור.

3. בענייננו, אינני סבור שיש מקום להעניק רשות ערעור דווקא בשל הסוגיות המשפטיות המעניינות שבקשה זו מעוררת. זוהי מסקנתי לאחר בדיקת פרוטוקול הליך קמא והטענות שנטענו שם. מאזן הנוחות של העניין במישור המעשי אינו נוטה לכיוון של קבלת הבקשה.

אינני מביע עמדה אם ראוי לקבל את פרשנותו המשפטית של בית משפט קמא לסעיפים שונים באמנת ורשה, אך יתכן כי בכל מקרה, התוצאה לא תשונה. ניתן להעלות שאלות של הגדרת מונחים שונים המופיעים בסעיף, ואף לבחון את תחולתה של האמנה על המקרה. זאת ועוד, שאלה יפה היא האם קם בסיס לחייב את המבקשת על פי קונסטרוקציה משפטית שונה מזו שנקבעה על ידי בית משפט קמא. בהתחשב בכך ששיעור ההוצאות שנפסק  על ידי בית משפט הינו כמעט סמלי, ועל פני הדברים, תחושת הצדק אינה מתקוממת מהתוצאה לפיה זכה המשיב בסכום של 1,923 ש"ח, על רקע העובדות שרובן אינן שנויות במחלוקת, אינני סבור כי זה המקרה להעניק רשות ערעור. ניתן להניח כי בית משפט ידון בסוגיה לעת מצוא. היה והווריאציה העובדתית כה חריגה שהעניין לא ידון בתקופה הקרובה, הרי זהו נימוק נוסף, ושוב, מעשי באופיו, כדי להצדיק את התוצאה של דחיית הבקשה.

4.         בהעדר דיון ולאור נימוקיי הבקשה נדחית.

            אין צו להוצאות.

ניתנה היום י"ח באדר, תשס"ז (8 במרץ 2007) בהעדר הצדדים.

000677/06ברע055 לירון