1. לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. רקע הדברים הוא זה: המבקש הורשע ביום 31 במארס 2008 על-דבר העדר מן השירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי), והושתו עליו 86 ימי מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר מותנה. 14 ימי מחבוש מותנים הופעלו באורח מצטבר. טרם חלוף המועד להגשת ערעור, ביום 13 באפריל 2008, העלה המבקש את בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור. התביעה הצבאית הראשית מתנגדת לבקשה.
2. טעמי הבקשה צוינו על-ידי בא-כוחו המלומד של המבקש כהאי לישנא: "בכוונתו של הנאשם להגיש ערעור על גזר דינו של בית הדין קמא. כמו כן בימים אלו הגיש הנאשם כתב מחילה לאלוף הפיקוד וממתין לתשובתו. במידה ותתקבל מאלוף הפיקוד תשובה חיובית, [ת]תייתר הגשת הערעור. לאור האמור ... יתבקש בית הדין הנכבד להאריך את מועד הגשת הערעור ...".
התביעה מפנה לכך, שתכלית הבקשה היא "לעקוף" את דרישת הדין, כי פסק-דין לא יובא בפני הרשות המקלה, אלא לאחר שהיה ל
חלוט. לפיכך, מציינת התביעה כי על המבקש
לבחור "בין ההליכים החלופיים", ומוסיפה כי "[]אם בחר [המבקש] בהגשת ערעור, עדיין עומדת לזכותו האפשרות להגיש בקשת הקלה
עם תום הליכי הערעור".
3. ייאמר מיד, כי עמדת התביעה משקפת כהלכה את הדין.
א. סעיף 442 לחוק השיפוט הצבאי קובע:
"(א) שר הביטחון, הרמטכ"ל או ראש מחוז שיפוטי, רשאים, לגבי גזרי דין כמפורט בסעיף קטן (ב), בתוך 30 ימים מהיום שפסק הדין נעשה
חלוט
- (1) להקל בעונש...".
סעיף 441(א) לחוק השיפוט הצבאי מבאר ב"רחל בתך הקטנה" מהו פסק-דין חלוט:
"... פסק דין חלוט הוא פסק דין שעברה עליו התקופה להגשת ערעור ולא הוגש ערעור, ואם הוגש הערעור - פסק הדין שניתן בערעור".
ב. תכלית ההוראות האמורות היא ליתן ביטוי לכך, שהליכי הדין
לחוד והליכי החסד
לחוד. אין לערב אלה באלה. מצוות הדין היא, כי רק משתמו הליכי הדין כסדרם, והיו לסוף פסוק, ניתן לפתוח בהליכי החסד. לשון אחרת, מיצוי הליכי הדין הוא תנאי מוקדם לפתיחת שערי החסד. הליכי הקלה וחנינה הם בבחינת "פתח לנו שער בעת נעילת שער", שכן "שערי תפילה אינן (אינם) ננעלים לעולם" (מדרש רבה, מגילת איכה, פרשה ג). הם שמורים, אפוא, לנסיבות ייחודיות, המצדיקות את הדבר,
לאחר שתמו
ונשלמו הליכי הדין. אף
שיקולי הליכי החסד הם ייחודיים. כפי שבואר, בשעתו, בפרשת
בנימין:
"כשופטים מצווים אנו להחליט מהו העונש על-פי מידת
הדין - ומידה זו יכול שתהא מהולה במידה מסוימת של מידת הרחמים המותרת לנו - שמן הצדק ומן הראוי לגזור על מי שהורשע בדין, הכול לפי העבירה, לפי העבריין ולפי נסיבותיו של כל עניין ועניין. השימוש במידת
החסד הפקיד המחוקק בידיה של הרשות המחוננת, ואין בידינו לערב שיקוליה של זו בשיקולינו שלנו" (ע"פ 156/80
בנימין נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 744, 747 (1981)).
יתר על כן, אף כאשר תמו הליכי הדין, והוגשה בקשה לחנינה, ככלל, אין הגשת הבקשה לחנינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין (בש"פ 1835/93
קלווין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 101, 104 (1993); ולאחרונה רע"פ 5074/06
צימר נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 1888). הטעם לכך נהיר:
"עיכוב ביצוע גזר-הדין בנימוק שהוגשה בקשה לחנינה לכבוד נשיא המדינה, יש בו ... משום עירוב שיקוליו של בית המשפט בשיקוליה של הרשות המחוננת, ומשום אפשרות של השפעה, כביכול, על שיקוליה של זו, ומן הראוי שלא ייעשה כך ולא ייראה כך" (עניין
קלווין, בעמ' 104).
4. כללו של דבר, הבקשה נדחית. אעיר, כי אם יבחר המערער בדרך של הגשת ערעור עדיין יש בידו לעשות כן היום, שכן טרם חלף המועד להגשת ערעור.
ניתנה בלשכה היום, י' בניסן התשס"ח, 15 באפריל 2008, ותובא לידיעת הצדדים על-ידי קצינת בית הדין לערעורים.
שי יניב, אלוף
נשיא בית הדין הצבאי
ל ע ר ע ו ר י ם