נדחו תביעות שהגיש סב נגד נכדו- הכספים ניתנו לנכד במתנה

פתח דבר

1.         בפסק הדין שבפני אכריע ב- 3 תובענות יחד, וזאת מכיוון שכולן נוגעות למסכת יחסים אחת בתוך משפחה מורחבת:

1.1        תמ"ש 3920/06 היא תביעתו של סב התובע את נכדו לפסק דין הצהרתי, לפיו הכספים בשיעור של 1,500,000 ש"ח המצויים  בחשבון המשותף לשניהם, הם בבעלותו הבלעדית וכך רכב המזדה הרשום על שם שניהם.

1.2        תמ"ש 3921/06 היא תביעתו של הסב כנגד נכדו, בה הוא מבקש צו מניעה נגדו, לבל יכנס אליו הביתה.

1.3        תמ"ש 3923/06 בה תבע הנכד את סבו, להצהיר כי הוא הבעלים הבלעדי של הבית בחדרה בו הוא מתגורר בפועל, ואשר לטענתו נבנה בכספים אותם קיבל במתנה מסבו וסבתו.

הדיון בתובענות 1.2 ו- 1.3 לעיל, אוחד על ידי.

2.         אדגיש כי מלבד התובענות אותן פירטתי לעיל, תלוייה ועומדת בפני תובענה נוספת, אשר קיוויתי לסיים גם את הדיון בה, יחד עם התובענות האחרות, ואולם ביום 14/11/07 (המועד בו היתה קבועה תובענה זו לדיון הוכחות) הודיע בא כוחו של הסב כי הוא נפל למשכב כיוון שחלה בשפעת, הוא לא הופיע לדיון בלא ליטול רשות, ובלית ברירה נאלצתי לדחות את הדיון. יודגש כי תובענה זו היא תביעתו של הסב כנגד בנו, אביו של הנכד הנתבע על ידי הסב בשתיים מן התביעות בהן אני דנה בפסק דין זה, והתובע את הסב בתביעה האחרת.

הרקע

3.         סיפור המעשה מקפל בתוכו מערכת יחסים מורכבת בתוך המשפחה המורחבת: סב, ניצול שואה יליד 1927, שאינו יודע קרוא וכתוב. באפריל 2006 התאלמן הסב ועבר להתגורר עם בנו י. (עם שני ילדיו האחרים, כך הסכימו כל הצדדים, היה מסוכסך). הקירבה הגדולה באמת היתה עם הנכד, איש צעיר ושוטר במשטרת ישראל. הנכד טיפל במסירות רבה בסב, גם בסבתא בערוב ימיה.

            יחסי הסב והנכד נקלעו למשבר והסב פנה אל בנו א. (עימו כאמור שרוי היה בסכסוך ממושך מקודם), כעת הגיש הסב תביעות נגד נכדו להשבת כספים, למנוע ממנו כניסה לביתו, ואילו הנכד הכחיש טענות לפיהן כביכול השתלט על כספי הסב, וביקש מנגד להצהיר כי הבית ב.... הוא שלו.

4.         הנכד טען שלסב היו התנהגויות מוזרות ולעיתים גם לא ישרות, לטענתו הסב לקה בדיכאון חרדתי לאחר מות אשתו, ולפיכך אין להטות אוזן לטענותיו בדבר "גניבה" כביכול של כספים, וכי למעשה מי שמפעיל את הסב, כך טען, הוא הבן א. הרוצה הוא עצמו להשתלט על כספי הסב.

            הבן א. הוא "נוכח נפקד", הוא לא העיד ולא הופיע בדיונים (אם כי שהה מחוץ לאולם, ואולם הרושם שהצטבר אצלי הוא כי הסכסוך האמיתי הוא בין האחים י. (אביו של הנכד) לבין א, אשר לוטשים עיניהם לירושה העתידית ולכספים המרובים שהצטברו בידיהם של הוריהם.

5.         עוד למדתי כי ברקע הדברים היתה צוואה משותפת של הסב ואשתו המנוחה, לפיה כל אחד מהם מוריש את כל רכושו לרעהו ואחרי מותו, כך ציוו, יורש אותם נכדם. בידי הסב ואשתו המנוחה הצטבר רכוש לא מבוטל.

הרקע הדיוני

6.         עוד קודם שאגש לדיון בתובענות, עלי להעיר מספר הערות הנוגעות לאופן בו התנהלו התביעות בפני.

            התביעה בתמ"ש 3920/06 כללה מספר עילות, מספר סעדים שונים, בניגוד להוראות התקנות בכלל ותקנה 258 ז' בפרט. אין זה נכון להגיש תובענה כספית יחד עם סעד הצהרתי, תביעה למתן חשבונות ותביעת השבה, כאשר אין מדובר בבני זוג או בעילות על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג.

7.         הסב צרף לראיותיו (למשל בתמ"ש 3920/06) חוות דעת פסיכיאטרית פרטית, בניגוד לתקנה 258 י"ב לתקס"א, התשמ"ד-1984.

            יודגש כי בבית המשפט לענייני משפחה לא רשאי צד להגיש חוות דעת מומחה מטעמו, שכן על פי תקנה 258 (ב) (ב), תקנות 127 ו- 129 לתקס"א, התשמ"ד-1984, אינן חלות בבית משפט למשפחה, ותחת זאת נוהג הסדר אחר: על פי סעיף 8 (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, ובהתאם לתקנה 258 י"ב (ז) מינוי מומחה והגשת חוות דעת בענייני משפחה מסורים בראש ובראשונה לבית המשפט לענייני משפחה. הרציונל לכך הוסבר בפסיקה, וראה תמ"ש (ת"א) 22781/96 ד.פ. נ' י.כ (פורסם במאגר "נבו"): "... הרפורמה של הקמת בתי המשפט למשפחה הביאה גם לשינוי השיטה של מינוי המומחים בבתי משפט אלה. הדגש בבית המשפט למשפחה עבר מהבאת מומחים על ידי הצדדים למינוי מומחה על ידי בית המשפט...".

            צירופה של חוות הדעת אינו ראוי ואני מתעלמת לחלוטין ממנה ומן האמור בה.

8.         בישיבת 11/7/07 מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את הפסיכיאטר ד"ר ירחמיאל ברבר, והפניתי אליו שאלות מסויימות. הסב סירב להיבדק ובא כוחו אמר לי כי הדבר נעשה על פי עצתו (ראה פרוטוקול תמ"שים 3921/06 + 3923/06).

            מינוי המומחה נתון לסמכות בית המשפט על פי תקנה 258 י"ב (א) וסירובו של הסב להיבדק מטיל צל כבד על גירסתו ואמינותו ואדון בדברים בהמשך.

9.         כהערה דיונית נוספת אומר כי התנהלות הסב בכל ההתדיינות בפני נראתה להיות חסרת תום לב: כך לא הופיע לישיבת ההוכחות שנועדה ל- 14/11/07 (בתמ"ש 3922/06 אותו נאלצתי לדחות) וכך צירף חוות דעת בלא היתר, וכך סירב להיבדק כאמור לעיל. במשמעות של התנהגות זו אדון בהמשך.