השופט א' גרוניס:
1. לפנינו שלוש עתירות שעניינן בקשות של תושבי האזור, השוהים בישראל בהיתרי שהייה זמניים הידועים כהיתרי מת"ק (מינהלת תיאום וקישור), כי המשיבים יעניקו להם היתר לנהוג ברכב בתחומי מדינת ישראל. במסגרת העתירות משיגים העותרים על הוראות שונות שנקבעו על ידי המפקד הצבאי באזור, על תקנות מסוימות שהותקנו על ידי שר התחבורה ולחלופין על הסירוב הפרטני ליתן רישיון נהיגה.
2. שתיים מהעתירות הוגשו על ידי אנשים השוהים בישראל מכוח היתרי מת"ק ואילו העתירה השלישית (בג"ץ 1439/07) הוגשה הן על ידי אדם השוהה בישראל כאמור ובני משפחתו והן על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל. בפתח הדברים, נבקש לסקור את העובדות, עליהן מבוססת כל אחת משלוש העתירות:
(א) בג"ץ 1439/07- העותר 1 הינו תושב יהודה ושומרון הנשוי לעותרת 2, אזרחית ישראלית. בני הזוג מתגוררים כיום בלוד. כחלק מהליך הסדרת מעמדו בישראל, אישר משרד הפנים לעותר 1 בשנת 2000 לשהות בישראל לתקופה של 12 חודשים. אישור זה מתחדש מעת לעת, ומכוחו מונפק לו היתר שהייה ועבודה על ידי מינהלת התיאום והקישור. בהיתר השהייה והעבודה רשומה הערה, שלפיה אין העותר 1 רשאי לנהוג ברכב במדינת ישראל. בקשה להנפקת היתר, שיאפשר לו לנהוג ברכב בישראל, שהוגשה למדור רישום אוכלוסין במשרד היועץ המשפטי של איזור יהודה ושומרון, נדחתה. בתגובה לבקשה נאמר, כי המשיב 2 (להלן - המפקד הצבאי) אינו מנפיק במהלך השנים האחרונות היתרים לתושבי האזור, המאפשרים להם נהיגה ברכב בישראל. פנייה בנדון נעשתה אף למשיב 1 (להלן - שר התחבורה). יצוין, כי בנם של בני הזוג סובל מנכות, המחייבת אותו לעבור בדיקות רפואיות תדירות. מכאן, הצורך הנטען ברישיון נהיגה לעותר 1.
(ב) בג"ץ 5550/05- העותר 1 הינו תושב חברון, המתגורר באשדוד. בקשתו לאיחוד משפחות עם רעייתו הישראלית אושרה בחודש אפריל 2002. העותר 2 הינו תושב רפיח, המתגורר בשגב שלום, סמוך לבאר שבע. בקשתו לאיחוד משפחות עם רעייתו, תושבת ישראל, אושרה בשנת 2000. העותר 3, הינו תושב בית לחם ומתגורר בירושלים. בקשתו לאיחוד משפחות אושרה בשנת 2004. רעייתו הינה בעלת מעמד של תושבת קבע, בשל היותה תושבת מזרח ירושלים. כל אחד מהעותרים פנה למשרד הרישוי במקום מגוריו על מנת להמיר את רישיון הנהיגה שלו ברישיון ישראלי. בכל אחד מהמקרים נענו הם כי כל עוד לא ניתן להם מספר זהות ישראלי וכל עוד לא נרשמו הם במרשם האוכלוסין (דבר שאינו אפשרי על פי מעמדם החוקי הנוכחי), אין הם יכולים לקבל רישיון נהיגה ישראלי. יצוין, כי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה), מונע שדרוג מעמדם החוקי של העותרים ולכן נמנעת מהם האפשרות להירשם במרשם האוכלוסין.
(ג) בג"ץ 5539/05- העותר 2 הינו תושב יהודה ושומרון הנשוי לעותרת 1, שהינה תושבת ישראל. שני בני הזוג מתגוררים בג'בל מוכבר בירושלים. בקשת העותרת 1 לקבל מעמד בישראל עבור בעלה אושרה על ידי משרד הפנים ביום 21.12.04. העותר 2 מחזיק בהיתר כניסה לישראל ממנהל התיאום והקישור האזרחי בבית לחם. העותר 2 פנה למשרד הרישוי בירושלים על מנת לקבל רישיון נהיגה בישראל. בתגובה נמסר לעותר, כי לשם כך עליו לקבל היתר מאת המפקד הצבאי. בקשתו לקבל היתר כאמור נדחתה.
3. העותרים מלינים על הוראות חוקיות שונות שנקבעו על ידי המפקד הצבאי וכן על תקנות שהתקין שר התחבורה. בסעיף 3 להוראות בדבר תנועה ותעבורה (יהודה והשומרון), התשכ"ט-1968 (להלן - הוראות התנועה והתעבורה), שהוצאו על ידי המפקד הצבאי, נקבע:
"לא ינהג תושב האזור רכב מנועי, בין באזור ובין מחוצה לו, אלא אם הרכב המנועי רשום באזור ונושא אותם סימני היכר שנקבעו לו באזור".
תקנה 175 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה), קובעת כי:
"על אף האמור בסימן זה, לא יינתן ולא יחודש רישיון נהיגה לתושב אזור כמשמעותו בתקנה 578, אלא אם כן שוכנעה רשות הרישוי, מטעמים מיוחדים, לתתו או לחדשו".
תקנה 578ב לתקנות התעבורה קובעת כי:
"לא ינהג תושב אזור רכב שאינו רשום באזור אלא אם כן יש בידו היתר לכך מאת מפקד כוחות צבא הגנה לישראל באזור או מי שהוא הסמיך לכך".
יש להזכיר הוראה נוספת בתקנות התעבורה שבעלי הדין לא התייחסו אליה. מדובר בתקנה 15ב(2) לתקנות התעבורה הקובעת כי רשות המוסמכת ליתן תעודה (כולל רישיון נהיגה) רשאית שלא לתיתה, להתלותה או לא לחדשה אם "לדעת הרשות קיים לגבי המבקש חשש, שבעיסוקו לפי התעודה יש כדי לפגוע בבטחון המדינה; החלטה של הרשות שלא לאשר מתן תעודה או חידושה כאמור לא תתקבל אלא על פי פניה של משטרת ישראל או שירות הביטחון הכללי".
4. העותרים מבקשים לתקוף את המגבלות האמורות, שהוטלו על ידי המשיבים. ניתן לחלק את טענותיהם לשלושה חלקים עיקריים. החלק האחד נוגע בעיקרו בשאלת סמכותם של המפקד הצבאי ושר התחבורה. לטענת העותרים, סעיף 3 להוראות התנועה והתעבורה ניתן בחוסר סמכות. סמכויות המפקד הצבאי בשטח הכבוש נגזרות מדיני התפיסה הלוחמתית. דינים אלה תוחמים את סמכויותיו ושיקוליו לשטח זה, כך על פי הנטען. על כן, סעיף 3, ככל שהוא מתיימר להסדיר נהיגת תושבי האזור מחוצה לו, ניתן בחוסר סמכות. העותרים מבקשים גם לתקוף את סמכות שר התחבורה להתקין את תקנות 175 ו-578ב לתקנות התעבורה. השיקולים הרלוונטיים להפעלת הסמכות שהוענקה לשר נגזרים מהחקיקה הראשית, אשר הסמיכה אותו להתקין את תקנות התעבורה. מקור הסמכות להתקנתן מצוי בפקודת התעבורה [נוסח חדש]. לטענתם, שיקולי ביטחון, שהביאו להתקנת התקנות על ידי השר, זרים לתכלית החקיקה הראשית. החלק השני של הטענות נוגע לשאלת המידתיות של מדיניות המשיבים. לטענת העותרים, אין התאמה בין האיסור הגורף שהוטל לבין המטרה של שמירה על ביטחון הציבור. תושב אזור, השוהה בישראל מכוח היתר, שהחליט ליטול חלק בפעילות חבלנית, לא יקפיד על החזקת רישיון נהיגה. עוד נטען, כי קיים אף אמצעי שפגיעתו פחותה, בדמות הטלת מגבלת הנהיגה על בסיס אינדיווידואלי. הגבלת ניידותם של העותרים פוגעת, לפי הנטען, בזכותם לחופש תנועה. פגיעה זו מוצדקת רק אם קיימת סכנה לביטחון המדינה, שנשקפת מאדם מסוים ושנבדקת באופן אינדיווידואלי. ואולם, מדיניות המשיבים הינה גורפת, נטולת תשתית עובדתית ואינה מבוססת על בדיקה פרטנית. נטען אף כי העותרים שוהים בישראל מכוח היתר שהייה, המתחדש מדי תקופה. בעת כל חידוש מתקיים הליך בדיקה פרטני, הבוחן את המסוכנות הביטחונית של מבקש ההיתר. על פי הטענה, מי שהיתרו מחודש, אין לגביו חשש כי הוא מהווה סיכון ביטחוני ויש לאפשר לו להחזיק רישיון נהיגה. יתר על כן, אף אם קיימת תועלת ביטחונית במדיניות המשיבים, אין היא עומדת ביחס סביר לפגיעה בזכויות העותרים. החלק השלישי של הטענות נוגע לתקנה 175 לתקנות התעבורה. נטען, כי מצבם של תושבי האזור, המתגוררים במדינת ישראל מכוח היתר ולהם משפחות בה, הינו טעם מיוחד כשלעצמו. הדבר מקבל משנה תוקף לאור חוק הוראת השעה, העשוי לגרום לכך כי עשויים הם להימצא במעמדם החוקי הנוכחי במשך תקופה ארוכה.
5. המשיבים מבקשים לדחות את העתירות. לעניין סמכות המפקד הצבאי להגביל הענקת רישיון נהיגה, העלו הם מספר טענות. לטענתם, סמכות זו מוסדרת הן בסעיף 3 להוראות התנועה והתעבורה והן בתקנה 578ב לתקנות התעבורה. על פי הנטען, שתי הוראות אלה הותקנו בסמכות. עוד נטען כי גם אם ייקבע שאין סמכות כאמור למפקד הצבאי, הרי שעל פי תקנה 175 לתקנות התעבורה נתונה הסמכות בידי שר התחבורה. בניגוד לעמדת העותרים, נטען כי המפקד הצבאי מוסמך לנקוט צעדים שמטרתם להבטיח את ביטחון תושבי ואזרחי ישראל, בהתקיים סיכונים הנובעים מן האזור. המפקד הצבאי רשאי לשקול שיקולי ביטחון בעת הענקת היתר כניסה לישראל, ובכלל זה שיקולים הנוגעים לסיכונים הביטחוניים, הנובעים ממתן רישיון נהיגה בישראל לתושב האזור. לעניין סמכות שר התחבורה, נטען כי בבסיס כל דבר חקיקה עומדות תכליות כלליות, ובהן ביטחון המדינה, שיש בהן כדי להיטיב עם הציבור. בעת הפעלת הסמכות, יש לפעול גם למימושן של תכליות אלה. כך נעשה בענייננו, שכן מדיניות המשיבים נועדה לשמור על שלום הציבור. כמו כן נטען, כי לתושבי האזור אין כל זכות מוקנית לקבל רישיון נהיגה בישראל. בעניין זה מפנים המשיבים להחלטות קודמות של בית משפט זה, בהן נדחו עתירות, שהעלו טענות נגד סירוב ליתן רישיון נהיגה בישראל לתושבי האזור. המשיבים אף מפנים להערכתם המקצועית של גורמי הביטחון כי קיים סיכון בטחוני ממשי במתן אפשרות לתושבי האזור לנהוג בישראל ברכב מן השטחים או ברכב ישראלי. לפי הערכה זו, ארגוני הטרור הפלסטינים עושים שימוש בכלי רכב של תושבי האזור, שקיבלו היתר להתגורר בישראל במסגרת בקשות לאיחוד משפחות. הערכה מקצועית זו מבוססת אף על ניסיון העבר. לטענת המשיבים, אימוץ פרשנות כי שהות בישראל מכוח היתרי מינהלת התיאום והקישור היא כשלעצמה טעם מיוחד לעניין תקנה 175, תחייב הענקת רישיונות לכל תושבי האזור, שיש להם היתרי שהייה בישראל. לאור הסיכון הקיים בכך, אליו הפנו גורמי הביטחון, אין לראות במצב זה כשלעצמו טעם מיוחד להענקת היתר לנהוג בישראל.
6. בנוגע לעתירה בבג"ץ 1439/07, מתברר כי בעת הגשתה שהה העותר 1 בישראל מכוח היתרים של מינהלת התיאום והקישור. שלושה חודשים לאחר הגשת עתירתו סורבה בקשתו לאיחוד משפחות. אחת מטענותיו בעתירה שלפנינו הינה שאין להטיל מגבלות על נהיגתו, מבלי שעניינו ייבדק באופן אינדיווידואלי. ואולם, דווקא בדיקה פרטנית גילתה כי קיימת בעניינו מניעה ביטחונית, בגינה סורבה בקשתו להארכת היתרי השהייה. סירוב זה התבסס, בין היתר, על מידע ביטחוני שלילי הנוגע לאחיו, אשר הואשם והורשע בעבירות ביטחון חמורות. בעניין הסירוב לבקשה עומדת עתירה נפרדת בפני בית משפט זה (בג"ץ 6333/07). ברי, כי כל עוד לא הוכרעה עתירתו נגד הסירוב להתיר את המשך שהייתו בישראל, אין מקום לבחון את שאלת זכאותו לרישיון נהיגה בישראל. כבר מטעם זה ניתן לדחות את השגתו של העותר 1.
7. אין זו הפעם הראשונה שנושא מתן רישיון נהיגה בישראל לתושבי האזור מובא בפני בית משפט זה. לפחות שלוש עתירות קודמות בעניין נדחו. כך נקבע לפני זמן לא רב, כי לתושבי האזור אין זכות מוקנית לרישיון נהיגה ישראלי (ראו, בג"ץ 1559/05 פלוני נ' שר הפנים (לא פורסם, 31.1.07)). בעניין אחר, שאף הוא הובא לפני בית משפט זה בשנה זו, הוחלט כי אין להתערב בהחלטת המפקד הצבאי בנושא רישיונות הנהיגה לתושבי האזור, החלטה "המעוגנת במדיניותו על רקע המצב הביטחוני הקיים" (בג"ץ 2028/06 רג'אאי פאח'ורי נ' המינהל האזרחי (לא פורסם, 12.2.07)). יצוין, כי כבר בשנת 2002 נדחתה עתירה, שהעלתה את הסוגיה המוצגת בעתירות שלפנינו (בג"ץ 10208/01 מונקז אברהים מוחמד ברכאת נ' המפקד הצבאי של אזור יהודה ושומרון (לא פורסם, 25.7.02)). ייתכן, שניתן היה לדחות את העתירות כבר מן הטעם שבית משפט זה הכריע בעניין בעבר. עם זאת, ראינו לנכון לבחון את העניין פעם נוספת, בין היתר, לאור העובדה שבעלי הדין הרחיבו בטיעוניהם וטענו נגד תוקפם של ההסדרים שבדין.