נדחו עתירות בעניין השתתפותו של יגאל עמיר בטקס ברית המילה של בנו

השופט י' אלון:

1.        הרוצח יגאל עמיר מרצה עונש מאסר עולם בשל הרשעתו ברצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל.

           ביום 28.10.07 ילדה אשתו בן, וברית המילה אמורה להיערך ביום ראשון 4.11.07.

           הוא פנה בבקשה לרשויות שב"ס ליתן לו חופשה ממאסרו כדי שיוכל להשתתף בטקס ברית המילה של בנו. לחלופין, ביקש כי תתאפשר עריכת טקס ברית המילה בין חומות הכלא, כדי שיוכל להשתתף בו. בקשותיו נדחו על ידי רשויות שב"ס, ועל כן עתר הוא בעתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהתאם להוראות הקבועות לעניין זה בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה).

           אתמול, 1.11.07, החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל) לדחות את העתירה ככל שהיא מכוונת לעניין ההחלטה שלא להוציא את הרוצח לחופשה. לעומת זאת, נתקבלה העתירה החלופית ובית המשפט המחוזי הורה לרשויות שב"ס:

"לאפשר לעותר להשתתף בטקס ברית המילה של בנו שיערך בין כותלי בית הסוהר, תוך תיאום עם כל הגורמים הרלבנטים שיאפשרו כניסתם של משתתפים במספר מצומצם בלבד הנמנים על בני משפחתו הקרובה של העותר שרשאים ממילא לבקרו, כאשר מי שאינו מורשה לבקרו לא יורשה להכנס לכלא כדי להשתתף בטקס, ותוך תיאום עם המוהל שאמור לבצע את ברית המילה".

           היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי לאחר שבחן את ההחלטה החליט שלא לבקש מבית משפט זה רשות לערער עליה, בהתאם לסעיף 62א' לפקודה.

2.        בפנינו שלוש עתירות שהגישו אזרחים מן השורה, ובהן עותרים הם כי נורה ליועץ המשפטי לממשלה להשתמש בסמכותו ולהגיש מיידית לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער על ההחלטה, באופן שזו תידון ותוכרע בטרם המועד הקבוע לעריכת טקס הברית.

           העותרים בבג"ץ 9306/07 ובבג"ץ 9310/07 עותרים בנוסף, כי נתערב ישירות בהחלטת בית המשפט המחוזי גם מבלי שתוגש בקשת רשות ערעור, ונחליט על ביטולה לאלתר.

3.        העותרים שבשלוש העתירות חושפים בעתירותיהם את הפגיעה הקשה שנפגעו רגשותיהם מתוצאת ההחלטה של בית המשפט המחוזי. כאזרחים במדינת ישראל, אין הם מוכנים להשלים עם כך כי "רוצחו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל יערוך מסיבה בין כותלי בית הכלא, המתיימרת להיות לכאורה ברית המילה של בנו".

           על פי הנטען באחת העתירות:

"התוצאה המעשית של החלטת בית המשפט המחוזי הפכה יום אבל לאומי ליום חגו של רוצח ראש הממשלה".

           ומוסיפים וטוענים כי:

"עם כל הכבוד, ההחלטה נותנת לגיטימציה למעשי פשע נתעבים ופוגעת פגיעה קשה ברגשות הציבור הרחב ובערכי מדינת ישראל כחברה דמוקרטית וערכית".

4.        בעתירות שבפנינו מתבקשת התערבותנו בשתי החלטות: האחת, של היועץ המשפטי לממשלה. השניה, של בית המשפט המחוזי.

           נקדים ונאמר, כי דין העתירה כנגד החלטתו השיפוטית של בית המשפט המחוזי להדחות על פניה על הסף. בית המשפט קמא דן בעתירה שהובאה בפניו בסמכותו השיפוטית, על פי סעיף 62א' לפקודה. הדרך האחת והיחידה לתקיפה ערעורית של החלטה זו הינה בהגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. מדינת ישראל, המשיבה באותה עתירה, התנגדה לעתירת האסיר וביקשה לדחותה מכל וכל. בית המשפט קמא שמע הטענות, דן בין הצדדים והחליט את החלטתו.

           משהחליטה המדינה, באמצעות היועץ המשפטי, שלא לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות לערער, תמה ונשלמה בכך אפשרות הבחינה הערעורית של ההחלטה. עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק איננה הליך ערעורי מקביל.

5.        ומכאן לראש השני של העתירות, המכוון כנגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש בקשת רשות לערער על ההחלטה.

           מושכל יסוד בהליכי משפט באשר הם, הינו כי ההחלטה אם להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור לערכאת ערעור, מסורה כל כולה לבעל דין שהיה צד להליך בו ניתנה ההחלטה המקורית. כאשר אותו הצד הינו מדינת ישראל המיוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה, שיקול הדעת והסמכות להחליט אם יוגשו ערעור או בקשת רשות לערער נתונים בידו. החלטתו של היועץ המשפטי שלא להגיש בקשת רשות לערער נתונה לביקורתו של בית משפט זה. אולם, ביקורת זו כנקבע בפסיקה משכבר תיעשה במשורה כפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה.