הנשיאה ד' ביניש:
ביום 4.10.2003, אירע פיגוע מחריד במסעדת "מקסים" שבעיר חיפה, שבו נרצחו 21 בני אדם, ו-51 נוספים נפצעו. המחבלת, שפוצצה עצמה בלב המסעדה, נהרגה בפיצוץ. כעת, עומד לפנינו עניינו של המערער, מי שהסיע את המחבלת מהכפר ברטעה אל המסעדה בה אירע הפיגוע.
בבית המשפט המחוזי בחיפה, זוכה המערער מעבירה של סיוע לרצח על פי סעיפים 300(א)(2) ו-31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ומעבירה של סיוע לחבלה בכוונה מחמירה על פי סעיפים 329(א)(1) ו-31 לחוק העונשין, שיוחסו לו בכתב האישום. חלף עבירות אלה, הורשע המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, על פי סעיף 304 לחוק העונשין, ובעבירה של חבלה ברשלנות, על פי סעיף 341 לחוק העונשין. בנוסף, הורשע המערער בעבירה של הסעת שוהה בלתי-חוקי, על פי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). על המערער נגזרו עשר שנות מאסר בפועל בגין עבירות אלה. בערעור שלפנינו, מערערים שני הצדדים על פסיקתו של בית המשפט המחוזי, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש.
עיקרי העובדות
1. מרבית עובדות המקרה, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, אינן נתונות עוד במחלוקת בין הצדדים. ביום שבת ה-4.10.03 יצאה המחבלת, הנאדי ג'רדאת, באוטובוס מג'נין, כשהיא נושאת עימה חגורת נפץ, אל עבר הכפר ברטעה, שחלקו המזרחי נמצא בשטחי יהודה ושומרון וחלקו המערבי מצוי בשטח מדינת ישראל. בסמוך להגעתה לכפר, יצרה המחבלת קשר עם המערער, שאת מספר הטלפון הסלולארי שלו קיבלה קודם לכן דרך מכר משותף, וביקשה כי יפגוש אותה ויסיע אותה אל תוך שטחי המדינה. המחבלת עברה מחלקו המזרחי של הכפר אל חלקו המערבי, והמערער עשה דרכו לשם על מנת לפגשה.
באותו יום היה סגר כללי בשטחים. אין חולק כי למחבלת לא היה אישור כניסה לישראל. על פי קביעת בית המשפט המחוזי, המערער ידע שהמחבלת היא תושבת השטחים, ולא בירר האם היא מחזיקה אישור כניסה לישראל (עמ' 20-19 להכרעת הדין). המחבלת סיפרה למערער כי ברצונה לבקר את אביה בבית החולים רמב"ם בחיפה, והשניים החלו לנסוע לכיוון חיפה. כאשר הגיעו לאזור חדרה, שאלה המחבלת את המערער לגבי מיקומם, וכשאמר לה כי לשמאלם נמצא בית החולים "הלל יפה", ביקשה המחבלת כי ייסע לבית חולים זה, משום שברצונה לבדוק האם אביה הועבר במקרה לשם. כשהגיעו לבית החולים "הלל יפה", עצר המערער את מכוניתו ליד קיוסק שבכניסה. המערער ירד מן המכונית על מנת לקנות סיגריות ושתייה, וכשחזר ביקשה ממנו המחבלת להמשיך לנסוע אל בית החולים רמב"ם, למרות שנראה שלא יצאה מן המכונית בהיעדרו, ולא ערכה בירורים כלשהם לגבי מיקומו של אביה.
לבסוף, הגיעו המחבלת והמערער למבואותיה הדרומיים של העיר חיפה. המחבלת ביקשה מהמערער לעצור במסעדה לאכול. המערער הציע למחבלת להמתין עד הגיעם לבית החולים, אך היא ביקשה לאכול לפני כן, והמערער הציע שיאכלו במסעדת "מקסים". השניים הגיעו אל המסעדה ונכנסו אליה, כאשר המאבטח שעמד בכניסה והכיר את המערער, נמנע, ככל הנראה, מלבדוק אותם. השניים הזמינו אוכל, ובהזמנתה של המחבלת נפלה טעות. המחבלת קראה למלצר, וביקשה שיחליף את המנה למנה שהזמינה. לאחר מכן, סיימו השניים לאכול, והמערער עשה דרכו אל מחוץ למסעדה. לפתע אירע הפיצוץ המחריד, פיצוץ שכתוצאה ממנו נגרמו מוות, פציעה, הרס וחורבן למשפחות שלמות, תמימי דרך שביקשו לבלות את השבת ולסעוד את נפשם במסעדה על חוף הים. בין הצדדים קיימת מחלוקת, שהייתה לה חשיבות במהלך המשפט, בשאלת מקום הימצאו של המערער בעת שהמחבלת פוצצה עצמה. לפי קביעת בית המשפט המחוזי, המערער היה מחוץ למסעדה, אך ככל הנראה עדיין בסמוך לה (עמ' 33 להכרעת הדין), עת פוצצה המחבלת את עצמה באמצע המסעדה.
בשלב זה, הבין המערער את אשר אירע, ונמלט מהמקום לכיוון ביתו שבאום- אל-פאחם. כשהגיע לביתו, הסיר את כיסויי המושבים הקדמיים במכוניתו, ומסרם לאשתו על מנת שתכבסם. אין חולק כי, בסמוך לאחר מכן, שרף המערער את בגדיו. לפי קביעת בית המשפט המחוזי, שרף המערער גם את בגדי המחבלת שנותרו במכוניתו (מטפחת ראש וגלבייה; עמ' 36 להכרעת הדין). המערער לא פנה למשטרה ולא הודיע דבר על האירוע. בשעת לילה מאוחרת, כתשע שעות לאחר הפיגוע, הגיעו אנשי משטרה לביתו של המערער ועצרו אותו.
בגין חלקו באירוע המתואר, הוגש כנגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, בעבירות של סיוע לרצח על פי סעיפים 300(א)(2) ו-31 לחוק העונשין, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה על פי סעיפים 329(א)(1) ו-31 לחוק העונשין, והסעת שוהה בלתי-חוקי על פי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע בממצאיו כי, בזמן שהסיע את המחבלת, המערער לא היה מודע לתוכניותיה הרצחניות, ולכן ממילא גם לא הייתה לו מטרה לסייע לה בביצוע הפיגוע. על כן, זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מעבירת הסיוע לרצח ומעבירת הסיוע לחבלה בכוונה מחמירה, בהן הואשם בכתב האישום. בהתחשב בכך, בחן בית המשפט המחוזי את האפשרות להרשיע את המערער בעבירת ההריגה או בעבירה של גרימת מוות ברשלנות; זאת בהתאם להוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), המאפשר לבית המשפט להרשיע נאשם בעבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו בבית המשפט, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן. בנסיבות העניין, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אין להרשיע את המערער בעבירת ההריגה, על פי סעיף 298 לחוק העונשין, ובעבירה של גרימת חבלה חמורה על פי סעיף 333 לחוק העונשין. זאת, נוכח הקביעה, לפיה המערער לא היה מודע בפועל לכוונותיה של המחבלת ולתוצאותיהם האפשריות של מעשיו. לעומת זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי, בנסיבות העניין, אדם סביר במקומו של המערער צריך היה לצפות את הסכנה הנובעת מהמעשים הנדונים, ולהבין את טבען של כוונות המחבלת. לפיכך, הורשע המערער בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות על פי סעיפים 304 ו-341 לחוק העונשין. כמו כן, הורשע המערער בעבירה של הסעת שוהה בלתי-חוקי, בה הועמד לדין, על פי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל.
3. בגזר הדין, ראה בית המשפט המחוזי להטיל על המערער תקופת מאסר ארוכה יותר מתקופת המאסר המקסימאלית בגין עבירה אחת של גרימת מוות ברשלנות, וזאת נוכח מספר הקורבנות הרב בפיגוע. במסגרת גזר הדין, דן בית המשפט המחוזי בהלכה שלפיה בעבירות המתה יש מקום לצבירת עונשים, בהתחשב במספר הקורבנות שגבו המעשים בגינם הורשע הנאשם. כמו כן, דן בית המשפט בהלכה לפיה אפשרות צבירת העונשים חלה גם כאשר היסוד הנפשי העומד בבסיס ההרשעה הינו כזה של רשלנות, ולא של מודעות בפועל. נוכח מספר הקורבנות הרב בפיגוע שאירע במסעדת "מקסים", סבר בית המשפט המחוזי שהמקרה שלפניו מצדיק עונש כבד במיוחד. עוד התייחס בית המשפט בחומרה לעובדה שהמערער נהג להסיע שוהים בלתי-חוקיים אל תוך שטח ישראל כעניין שבשגרה ובדרך של עיסוק קבוע, וזאת בתקופה של פיגועים רצחניים רבים שחזרו והחרידו את הארץ. בהתחשב בכל אלה, הטיל בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה שהיא פשע או עבירה על סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל.
על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפניי, בו מערערים שני הצדדים, הן על הכרעת הדין, והן על גזר הדין.
טענות הצדדים בערעור
4. המדינה, בערעורה, מעלה טענות כנגד הכרעת בית המשפט המחוזי, לפיה זוכה המערער מעבירת הסיוע לרצח ומעבירת הסיוע לחבלה בכוונה מחמירה, ולחלופין מעבירת ההריגה ומעבירה של גרימת חבלה חמורה.
כאמור, בהכרעת דינו, קבע בית המשפט המחוזי, מתוך בחינה מפורטת של האירועים, כי ממהלך נסיעתו המשותפת של המערער עם המחבלת, אין להסיק שהוא ידע או חשד בפועל בדבר כוונותיה הרצחניות. לעומת זאת, סבורה המדינה, כי דרך ניתוחו של בית המשפט קמא את שרשרת האירועים הייתה שגויה, שכן בית המשפט התייחס בנפרד אל כל אחד מן האירועים שהתרחשו בזמן הנסיעה, ולא בחן את רצף האירועים כמכלול. לטענת המדינה, גם אם כל אחד מאירועים אלה בפני עצמו אינו מהווה אינדיקציה מספיקה להוכחת העובדה שהמערער חשד בפועל בכוונותיה של המחבלת, הרי שמחיבור כל הסימנים המחשידים שנצטברו משך זמן ארוך של נסיעה משותפת, מצטיירת תמונה לפיה המערער ידע בפועל, או למצער עצם את עיניו, בדבר כוונותיה של המחבלת, ואף צפה ברמה של קירבה לוודאות את התרחשות הפיגוע. בהתאם לכך, טוענת המדינה כי יש להרשיע את המערער בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה, בהן הואשם בכתב האישום. לחלופין, טוענת המדינה, שגם אם ייקבע כי המערער לא צפה את קרות הפיגוע ברמה של קירבה לוודאות, הרי שהיה, לכל הפחות, מודע לאפשרות של קרות הפיגוע, או למצער נתעוררו אצלו חשדות בדבר אפשרות זו והוא נמנע מלבררם. על כן, מבקשת המדינה להרשיעו בעבירת ההריגה ובעבירה של גרימת חבלה חמורה. בהתאם לכך, מבקשת המדינה גם לגזור על המערער עונש חמור מזה שגזר עליו בית המשפט המחוזי בגין הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובעבירה של גרימת חבלה ברשלנות.
5. מנגד, טוען המערער, כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, וכי יש לזכותו ממנה. המערער מנמק וטוען כי, בנסיבות העניין, לא היה מודע, ולא יכול היה להיות מודע, לכוונותיה של המחבלת. לחלופין, טוען המערער, כי העונש שנגזר עליו הינו כבד מדי, וכי גם אם תוותר הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, יש לקצר את תקופת המאסר שהוטלה עליו. לטענת המערער, אין להחיל את הכלל המאפשר צבירת עונשים בגין ריבוי קורבנות העבירה לגבי עבירה של גרימת מוות ברשלנות, כיוון שהעבירה אינה מבטאת יסוד נפשי חמור מספיק המצדיק צעד ענישתי קיצוני כזה. לפיכך, טוען המערער, כי גם אם תוותר ההרשעה על כנה, יש להגביל את עונשו בהתאם לתקופת המאסר המירבית הקבועה בחוק בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, קרי - 3 שנות מאסר.
דיון והכרעה
6. דיוננו בטענות הצדדים ייערך בסדר הבא: בתחילה, נתייחס בקצרה להרשעתו של המערער בעבירה של הסעת שוהה בלתי חוקי, לגביה דומה כי מלכתחילה לא הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים. לאחר מכן, תידון סוגיית אחריותו הפלילית של המערער למותם של קורבנות הפיגוע. עבירות ההמתה הרלוונטיות תידונה על פי סדר חומרתן: תחילה עבירת הסיוע לרצח, בה הואשם המערער בכתב האישום, לאחריה עבירת ההריגה, בה ביקשה המדינה להרשיע את המערער לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, ולבסוף עבירת גרימת המוות ברשלנות, בה ראה בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בהתאם לעובדות שהוכחו בפניו. במסגרת דיון זה, תידון אחריותו הפלילית של המערער גם לפציעת הנוכחים במסעדה. לאחר כל אלה, תידונה טענות הצדדים לעניין העונש.