נדחו ערעוריהם של מורשעים בהריגה במהלך ויכוח על מכשיר "פלייסטיישן"

השופטת  ד' ברלינר:

           מקרה נוסף של תת תרבות הסכין במירעה. ויכוח על עניין של מה בכך, מכשיר "פלייסטיישן" ששוויו לכל היותר 700 ש"ח, הסלים לכלל סכסוך אלים תוך שימוש בסכינים ומברגים שכתוצאה ממנו מצא את מותו אדם צעיר, ושניים נוספים נפצעו. בית משפט קמא, הרשיע את המערערים שבפנינו לאחר שמיעת ראיות בהריגתו של קרבן האלימות, בחבלה בכוונה מחמירה באשר לפציעתם של שני המעורבים הנוספים, וכן בעבירה של שיבוש הליכי משפט המתייחסת להתנהגותם לאחר האירוע. על ההרשעה בעבירות ההריגה וגרימת חבלה מחמירה, כמו גם על הענישה שהטיל בית משפט קמא - הערעורים שבפנינו.

           על הרשעתם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט (שעליה לא היתה למעשה מחלוקת) אין המערערים מלינים.

1.אלה העובדות הרלוונטיות

           בין שתי קבוצות של צעירים בבית שמש התנהלו בימים שקדמו ל-27.2.04 עימותים אלימים על רקע סכסוך כספי שמקורו בתשלום עבור מכשיר פלייסטיישן. את המכשיר רכש אלכסנדר קוזקין (להלן: המנוח) משלומי יוסף. שלומי יוסף נמנה עם חברי אחת הקבוצות (להלן: קבוצת התוקפים), המנוח - נמנה עם חברי הקבוצה היריבה (להלן: קבוצת הנפגעים).

           בכתב האישום נטען, כי על רקע אותם עימותים, קשרו בני קבוצת התוקפים קשר, לנקום בבני קבוצת הנפגעים. במסגרת הקשר הגיעו התוקפים בתאריך 27.2.04 בשעה 20:40 לדירה בבית שמש בה התגוררו חברי קבוצת הנפגעים (להלן: הדירה) לאחר שנודע להם על שהייתם בה. התוקפים או חלקם, הצטיידו מראש בסכינים, מברגים ומקלות. בהיותם מצוידים כך, דפקו על דלת הדירה, ומשנפתחה - התפרצו פנימה ותקפו, לרבות בדקירות סכין, את המצויים בה. כל הנפגעים נדקרו על-ידי התוקפים. שניים מהם, שמעון זרביאלוב ואלכסנדר דרבצוב, נדקרו בירכם ונזקקו לטיפול רפואי בבית חולים. המנוח, ספג ארבע דקירות סכין בירכו הימנית. אחת מן הדקירות חדרה עמוק למפשעתו וקרעה עורק ראשי. המנוח שאיבד במהירות כמויות גדולות של דם, הובהל לבית חולים על-ידי ניידת משטרה אולם נסיונות הרופאים להציל את חייו - נכשלו ועם הגיעו לבית החולים - נקבע מותו. המערערים, וחבריה הנוספים של חבורת התוקפים נמלטו מן הדירה ובהמשך תאמו ביניהם גרסאות, פברקו בעזרת אחרים אליבי, והשליכו בגדים מגואלים בדם. חבורת התוקפים מנתה על פי הנטען 7 חברים.

           מטעמים של "לוגיסטיקה ראייתית", הגישה התביעה שני כתבי אישום בעניינם, כשהאחד (ת.פ. 342/04 של בית המשפט המחוזי בירושלים) כולל 3 נאשמים ביניהם שני המערערים בערעור הנוכחי, והשני נגד 4 החברים הנוספים (ת.פ. 341/02 שנדון בבית משפט קמא בפני מותב שונה). כאמור בית משפט קמא הרשיע את המערערים שבפנינו. הנאשם הנוסף בכתב אישום זה - רובין קוזוקין, זוכה לאחר שבית משפט קמא קבע כי קיים ספק באשר למעורבותו בתקיפה.

2.        עיקר הויכוח בבית משפט קמא ניטש סביב עצם השתתפותם של המערערים באירוע. לכך הוקדש גם חלק הארי של הכרעת הדין. בהתבסס על עדויות שנקבעו על ידו כאמינות, וראיות נוספות קבע בית משפט קמא כי מערער 1 נטל חלק פעיל בתכנון ובביצוע של התקיפה האלימה. מערער זה, פרץ בכוח לדירה ביחד עם חבריו כשהוא אוחז בידו סכין ותקף את הנפגעים. קודם לתקיפה הנחה את חבריו שהחזיקו בסכינים ומברגים לדקור אם ימצאו לנכון לעשות זאת רק בפלג גופם התחתון של יריביהם. באשר למערער 2 נקבע כי הוא פרץ ביחד עם בני החבורה הנוספים לדירה. הוא עצמו אומנם לא נשא עמו כל נשק ואף הודיע כי לא ישתמש בנשק קר אלא בידיו בלבד, אולם הוא היה מודע לכך שחבריו מצוידים בסכינים ובמברגים.

           בפן המשפטי עסק בית המשפט בשתי סוגיות מרכזיות:

           1) רכיביה של עבירת ההריגה והתקיימותם במקרה זה על בסיס המערך העובדתי שנקבע.

           2) אחריותם של המערערים כמבצעים בצוותא מכוח דיני השותפות תוך יציאה מנקודת הנחה כי "בענייננו לא ידוע מי מהתוקפים נעץ את הסכין בדקירה הקטלנית בירכו של המנוח." (עמ' 35 להכרעת הדין).

           הכרעתו של בית משפט קמא בסוגיה הראשונה היתה כי קמה חזקה עובדתית ראייתית כי כל בני החבורה, לרבות מערער 2 שלא החזיק בידו נשק קר היו מודעים לכך שבמעשיהם - מצוי פוטנציאל לחבלות חמורות שעלולות גם לסכן את חייו של אדם. לפיכך התקיים הרכיב הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה: המערערים צפו את האפשרות שהתקיפה תביא לתוצאה הקטלנית "והם פעלו מתוך פזיזות לאפשרות התרחשותה" (עמ' 34). בסוגיה השניה קבע בית המשפט כי יש לראות בכל אחד מבני החבורה מבצע עיקרי "ואין נפקא מינה מבחינת האחריות הפלילית בין התוקף ממש, לבין מי שנוכח לצידו על מנת לחזק את ידיו או לשם הרתעה מפני התנגדות" (עמ' 36 להכרעת הדין).

3.        על פסק הדין ערער כל אחד מהמורשעים בו, בנפרד. ע"פ 8407/05 הוא ערעורו של נמרוד אביכזר (להלן: נמרוד) (מי שהיה נאשם מס' 1) ע"פ 8524/05 הוא ערעורו של גלעד יוסף (נאשם מס' 2) (להלן: גלעד) להשלמת התמונה נציין כי גם יתר בני חבורת התוקפים ערערו על פסק הדין שניתן בעניינם על-ידי כבוד השופט ע' חבש בת.פ 341/02 (ע.פ. 7637/05, 7851, 8286), והדיון בכל הערעורים אוחד. מטבע הדברים, כיון שמדובר בשני פסקי דין נפרדים של שני מותבים - ניתנו גם שני פסקי דין נפרדים בערעורים. פסק הדין הנוכחי עניינו ערעוריהם של נמרוד וגלעד.

           הגם שמדובר בערעורים נפרדים - יש בהם קו משותף. נראה כי שני המערערים זנחו את טענותיהם באשר לעצם השתתפותם באירוע. ליבת שני הערעורים היא בפן המשפטי דהיינו הכרעותיו של בית משפט קמא בשתי הסוגיות המשפטיות שהוזכרו לעיל. שני המערערים, כל אחד מן הטעמים שפורטו על ידו, טוען כי לא ניתן להרשיעו מכוח דיני השותפות על בסיס הקביעות העובדתיות לגביו. לחלופין, או בנוסף הטענה היא כי המערערים לא היו צריכים לצפות לפגיעה קטלנית שעל כן לא התקיים היסוד הנפשי של עבירת ההריגה. כך גם באשר לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. הדגש הוא על כך שחייבת להיות כוונה לחבלה ברמה גבוהה ביותר שלא היתה במקרה הנוכחי.

4.        זו לשונו של סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין): "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם יאשם בהריגה ודינו - מאסר עשרים שנה". הדרישה, ככל שמדובר ברכיב העובדתי, היא פשוטה וברורה: קיומם של מעשה או מחדל אסורים, שהביאו למותו של אדם. דהיינו, צריך להיות קשר סיבתי בין המעשה לבין התוצאה. קושי יכול להתעורר בהקשר זה מקום שהקשר בין המעשה לתוצאה הקטלנית אינו ברור או איננו חד משמעי. קושי זה אינו מתעורר בענייננו, אין מחלוקת על כך שהדקירה בירך שפגעה בעורק ראשי, היא שהביאה למותו של המנוח. אלא שהקושי, עליו מצביעים הסנגורים, לעניין רכיב המעשה הוא מכיוון אחר: לא ניתן, כך לטענתם, לייחס למערערים או מי מהם את מעשה הדקירה. בית משפט קמא קבע מפורשות שאין לדעת מיהו הדוקר, ובכדי לייחס להם את המעשה נזקק לדיני השותפות. ביישומם של דינים אלה - כך לשיטת המערערים - שגה בית המשפט.

           בנושא זה מתפצל טיעונם של המערערים: טענתו של נמרוד היא כללית - לשיטתו מקום בו לא ניתן להצביע על הדוקר בפועל, ואין ראיה פוזיטיבית לפחות על כך שהחזיק סכין בידו - לא ניתן לייחס לפלוני את הדקירה.

           הסנגור הפנה לעניין זה לע"פ 3792/01 פדידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שם זוכה נאשם מעבירת רצח משום שלא עלה בידי התביעה להוכיח מי מבין שני הנאשמים דקר את המנוח. לדעת הסנגור - זהו המצב גם בענייננו. לא עלה בידי התביעה להוכיח מי הדוקר, ומשכך יש לזכות את המערער.

           בפי סנגורו של גלעד - טענה ספציפית וממוקדת יותר בהקשר זה: גלעד, חד משמעית אינו הדוקר. כממצא עובדתי קבע בית המשפט כי גלעד לא נשא עמו נשק קר. בית המשפט קבע עוד כי במהלך ההצטיידות בסכינים ומברגים של בני החבורה אמר גלעד לחבריו כי הוא יתקוף רק בידיים, שעל כן אין לייחס לו את התוצאה שנגרמה כתוצאה משימוש בסכין.

           נתון עובדתי נוסף, שמייחד את גלעד משאר בני החבורה, הינו פנייתו המיידית לעברו של אדם אחר מחבורת הנפגעים - זרביאלוב. גלעד תקף (בידיו) רק את זרביאלוב ולכן אין לראות בו אחראי לתקיפתו של המנוח. במיוחד כך כאשר יום לפני האירוע, נחלץ גלעד לעזרתו של המנוח ורצה בטובתו.