זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.9.2008 (כב' השופט ע' חבש), בה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) מיום 21.9.2008, והוחלט על המשך מעצרו של העורר לפי סעיף 7 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).
רקע הדברים והליכים עד כה
1. ביום 23.7.2008 הוגש נגד העורר ונגד אחרים, כולם אזרחי ותושבי ישראל, כתב אישום באישורו של חבר מושבעים גדול פדראלי במדינת קליפורניה שבארצות הברית (להלן: כתב האישום האמריקאי מ-2008). כתב האישום האמריקאי מ-2008 מייחס לעורר מספר עבירות על חוקים פדראליים, בהן קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, קשירת קשר לביצוע סחיטה, סיוע בגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה, סיוע להפרעה למהלכו התקין של המסחר על-ידי שימוש באיומים, קשירת קשר להלבנת הון, סיוע בהלבנת אמצעים כספיים וסיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורו בפעולות בלתי חוקיות. על פי המתואר בכתב האישום האמריקאי חבר העורר לאחרים (בהם יצחק ומאיר אברג'יל, יורם אל-על ואחרים), אשר הלוו כספים לאנשי עסקים אמריקאיים ולאחר מכן סחטו מהלווים את החזר החוב תוך שימוש באמצעי איום, הפחדה ואלימות ולבסוף העבירו את הכספים לחשבונות בנק אל מחוץ לארה"ב. על פי הנטען בכתב האישום האמריקאי מ-2008, כספי ההלוואות מקורם בכספי המעילה בסניף הבנק למסחר בתל אביב (להלן: פרשת הבנק למסחר), אותם העבירה אתי אלון (להלן: אלון) לצורך כיסוי חובותיו של אחיה, עופר מקסימוב אשר נסחט גם הוא על-ידי אותה חבורה (להלן: מקסימוב). עוד נטען כי כספים אלה "הולבנו" באמצעות הלוואתם לאנשי עסקים אמריקאיים וכן בהעברתם עם החזר ההלוואות לחשבונות בנק מחוץ לארה"ב.
לאחר הגשת כתב האישום האמריקאי מ-2008 הורה בית המשפט הפדראלי במחוז קליפורניה (כב' השופט ס' ג' הילמן) על מעצרם של העורר והאחרים על יסוד הנטען בכתב האישום ובעקבות כך הגישו הרשויות האמריקאיות ביום 24.8.2008 בקשה לישראל לעצור באופן זמני את העורר ונאשמים נוספים בפרשה עד להגשת בקשה להסגרתם. בקשה זו למעצר זמני נסמכת על הוראות סעיף 11 לאמנה בדבר הסגרה בין מדינת ישראל לבין ארצות הברית (להלן: אמנת ההסגרה), סעיף 7 לפרוטוקול המתקן בין ממשלת ישראל וממשלת ארה"ב (להלן: הפרוטוקול המתקן) וסעיף 16 לאמנת האו"ם נגד פשע מאורגן בינלאומי, שאושררה על-ידי מדינת ישראל ביום 14.12.2006.
2. העורר והמבוקשים האחרים אכן נעצרו כבקשת הרשויות האמריקאיות מתוקף סעיף 6 לחוק ההסגרה וביום 26.8.2008, הובאו בפני בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) לצורך דיון בבקשה כמתחייב מהוראת סעיף 7 לאותו חוק. בהחלטתו מאותו היום הורה בית משפט השלום על מעצרם של המבוקשים למשך 20 ימים, אך בכל הנוגע לעורר הוסיף והורה על עריכת תסקיר מטעם שירות מבחן לצורך בחינת אפשרות לשחררו לחלופת מעצר בציינו כי מתקיימות בעניינו נסיבות חריגות. התסקיר שהתבקש הוגש ביום 11.9.2008 ובו ציין שירות המבחן כי אין ביכולתו לומר שהעורר לא יפר תנאים של שחרור ממעצר ולפיכך נמנע מלהמליץ על שחרורו.
ביום 14.9.2008 הוגשה על-ידי המשיבה בקשה שנייה להורות על מעצרם של המבוקשים לעשרים ימים נוספים ובהחלטתו מאותו היום נעתר בית משפט השלום גם לבקשה הנוספת ככל שהיא נוגעת למבוקשים האחרים ואילו בעניינו של העורר הורה על הגשת תסקיר משלים בקובעו כי "נפל ליקוי אצל שירות המבחן ביחס למהות התסקיר, לטיבו, ולמה שהתבקש לבדוק" ובציינו שורה של נימוקים ונסיבות המייחדים לגישתו את עניינו של העורר מעניינם של המבוקשים האחרים ומצדיקים בחינה נוספת של האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר. בהקשר זה התייחס בית משפט השלום, בין היתר, לכך שנגד העורר הוגש ביום 5.9.2003 כתב אישום בעניין פרשת הבנק למסחר בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 210/03 - להלן: כתב האישום הישראלי), בציינו כי "כתב האישום שהוגש בארה"ב כנגד המשיב 3 'בולע' כ-90% מכתב האישום שהוגש נגדו כאמור בישראל". עוד צוין באותה החלטה כי בעקבות הסדר טיעון שהושג עם העורר תוקן כתב האישום הישראלי באופן שמרבית המעשים שיוחסו לו על פיו נמחקו והעורר הודה והורשע בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע, נדון לעונש של 14 חודשי מאסר והשתחרר מן המאסר עוד באפריל 2005 לאחר שסיים לרצות את עונשו. בית משפט השלום הוסיף ופירט טעמים ונסיבות "מיוחדות וייחודיות" כלשונו המתקיימות בעניינו של העורר ובהן העובדה כי בעת שכתב האישום הישראלי היה תלוי ועומד נגדו שוחרר העורר על פי החלטתו של בית משפט זה (החלטת כב' השופט טירקל מיום 17.11.2003) כנגד ערבויות כספיות בלבד והצדיק את האמון שניתן בו וכן העובדה כי במסגרת הטיעונים לעונש בעניין כתב האישום הישראלי ציינה המדינה עצמה בטיעוניה כי מדובר באדם ללא עבר פלילי וללא רקע עברייני וכי הוסכם שהסדר הטיעון יסיים את כל המחלוקת המשפטית עימו כפי שהובאה בכתב האישום הישראלי המקורי (שרובו נמחק כאמור בהסכמה).
3. ביום 18.9.2008 הוגש תסקיר משלים מטעם שירות המבחן במסגרתו נמנע שוב שירות המבחן מהמלצה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בקובעו כי אין ביכולתו לשלול הסיכון של בריחת העורר מן הארץ וכי חלופות המעצר שהוצעו אין בהן כדי לאיין את החשש להימלטות העורר מאימת הדין כאמור. בהחלטתו מיום 21.9.2008 ובשונה מן האמור בהחלטתו הקודמת מיום 14.9.2008, קבע בית משפט השלום כי האישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום האמריקאי מ-2008 אינם זהים ואינם חופפים במלואם לאישומים שיוחסו לו בישראל בפרשת הבנק למסחר ולפיכך הכלל בדבר "הסיכון הכפול" אין בו במקרה דנן כדי לגרוע מן הסיכוי להסגרתו של העורר. עוד ציין בית משפט השלום בהחלטתו מיום 21.9.2008 כי קיימים שיקולים מיוחדים שעל בית המשפט לשקול בדונו במעצר זמני על פי חוק ההסגרה ובהם הצורך לעמוד בהתחייבותה הבינלאומית של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת, והוא הוסיף וציין כי נוכח שיקול זה יהא לעיתים מקום להורות על מעצרו של מבוקש אף אם על פי דיני המעצר הכלליים היה מקום לשחררו לו היה עומד לדין במסגרת הליך פלילי ישראלי. כמו כן קבע בית המשפט כי אף שלא נמצאה במקרה דנן אינדיקציה לחשש קונקרטי (במובחן מחשש טבוע) להימלטותו של העורר מן הארץ, עמדתו של שירות המבחן ותכליתו של חוק ההסגרה להבטיח את קיום המחויבות של ישראל כלפי ארה"ב, אינם מאפשרים את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית משפט השלום הורה, אפוא, באותה החלטה על מעצרו של העורר בדומה למעצרם של המבוקשים האחרים בעשרים ימים נוספים החל מיום 14.9.2008.
4. ערר שהגיש העורר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה ובהחלטתו מיום 28.9.2008 אימץ בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ע' חבש) בהחלטה מנומקת ומפורטת את קביעתו של בית משפט השלום לפיה אין חפיפה ממשית בין האישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום האמריקאי מ-2008 ובין האישומים שיוחסו לו בכתב האישום הישראלי המקורי. בית המשפט המחוזי הבהיר בהקשר זה כי פרק הזמן שאליו התייחס כתב האישום הישראלי תחילתו קודם לחשיפת פרשת הבנק למסחר וסיומו ביום 25.4.2002, הוא היום שבו הסגירה אלון את עצמה והפרשה נחשפה. לגבי פרק הזמן הזה יוחסו לעורר בכתב האישום הישראלי המקורי (טרם הסדר הטיעון) מעשים של סחיטה באיומים וכליאת שווא שנעשו כלפי מקסימוב לשם גביית חובות למי שהוגדרו באותו כתב אישום "הקבוצה הירושלמית" וכן יוחסו לו בגין אותם מעשים ובגין העברת הכספים שגבה, הכל כמתואר בכתב האישום, עבירות נוספות ובהן הלבנת הון ופעולות ברכוש אסור. לעומת זאת בכתב האישום האמריקאי מ-2008, כך הבהיר בית המשפט המחוזי, נזכרת פרשת הבנק למסחר ברקע הדברים וכנקודת מוצא בלבד לפעילות העבריינית המיוחסת לעורר בארה"ב במסגרת "הקבוצה הירושלמית" המתוארת באותו כתב אישום כארגון פשיעה שחבר למאיר ויצחק אברג'יל לצורך הלוואת כספי הבנק למסחר לאנשי עסקים אמריקאיים והלבנתם בדרך זו וסחיטתם לאחר מכן להחזיר את אותן ההלוואות בריביות קצוצות תוך שימוש באמצעי איום, הפחדה ואלימות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי כתב האישום האמריקאי נוגע בעיקרו לפרק הזמן שלאחר חשיפת הפרשה בישראל, דהיינו לתקופה שלאחר חודש אפריל 2002 ובמהלך שנת 2003 וציין כי העורר עזב את הארץ ביום 26.4.2002, דהיינו יום אחד בלבד לאחר חשיפת פרשת הבנק למסחר וכי בהמשך הגיע לארצות הברית שם ביצע על פי הנטען את המעשים המתוארים בכתב האישום האמריקאי מ-2008.
בית המשפט המחוזי דחה טענה נוספת שהעלה העורר הנוגעת לסיכוי הסגרתו ולפיה נוכח הוראת סעיף 2(א) לחוק ההסגרה לא ניתן להסגירו בגין עבירה הנוגעת למאבק בארגוני פשיעה, שכן חוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003 נחקק בישראל רק בחודש יוני 2003 ומשכך לא קיימת הייתה עבירה זו בספר החוקים הישראלי במועד שבו מיוחס לעורר ביצועה של העבירה בארצות הברית. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי חלק מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום האמריקאי מ-2008 בוצעו לאחר יוני 2003. עוד ציין בית המשפט כי כתב האישום האמריקאי מייחס לעורר עבירות נוספות פרט לפעילות במסגרת ארגון פשיעה ולבסוף ציין כי מכל מקום שאלות אלה דינן להיבחן במסגרת בקשת ההסגרה ואין להכריע בהן בשלב הדיון בשאלת המעצר הזמני. בהתייחסו לכתב האישום האמריקאי הקודם משנת 2004 שהוגש נגד העורר ולטענת השיהוי שהעלה העורר בכל הנוגע להליכי ההסגרה הנוכחיים הוסיף בית המשפט וקבע כי מעצרו הזמני של העורר לצורך הסגרתו מצוי בגדר פרק הזמן הקבוע בחוק ההסגרה וכי טענת השיהוי ראוי לה אף היא כי תישמע במסגרת עתירת ההסגרה לגופה ולא במסגרת הדיון במעצר הזמני. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי חלוף הזמן במקרה דנן אין בו בעיניו כדי לשלול את הסיכוי להסגרה וזאת בהתחשב במורכבותה של החקירה החוצה יבשות, ברגישותן של בקשות הסגרה ובנימוקים השונים שהציגה המשיבה בהקשר זה להנחת דעתו של בית משפט השלום.
5. ביחס לאפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר ציין בית המשפט המחוזי כי תסקירו המשלים של שירות המבחן נשען על הרקע המתואר בתסקיר הראשון ובכך אין פסול והוא הוסיף וקבע כי בניגוד לטענת העורר שירות המבחן לא הציב אמות מידה מחמירות המקפחות את העורר ביחס לנאשמים בהליכים פליליים המתנהלים בישראל וכי פעל כראוי בהביאו בחשבון במסגרת שיקוליו את ההיבטים המייחדים את סוגית המעצר במסגרת הליכי הסגרה. בית המשפט הוסיף וציין כי ניסיון העבר מלמד שהעורר מיהר להימלט מן הארץ מיד עם גילוי המעילה בפרשת הבנק למסחר וכי סמוך לאחר מכן הצטרפו אליו גם רעייתו וילדיו עימם נדד בין הולנד, מקסיקו, פרו, פנמה וארה"ב עד ששב ארצה ביום 27.8.2003 ונעצר. בנסיבות אלה, כך ציין בית המשפט אף שנראה כי העורר פתח במסכת חיים תקינה לאחר ששוחרר מן המאסר שריצה בארץ התרשמותם של שירות המבחן ובית משפט השלום בדבר קיומה של אפשרות להפרה של תנאי שחרורו היא סבירה בייחוד בהתחשב בכתב האישום החמור התלוי ועומד נגדו בארה"ב. עוד עמד בית המשפט על כך שמעצר זמני עד להגשתה של בקשת הסגרה הינה "דרך דחופה, פשוטה וישירה" להבטחת ביצוע של הסגרה וכי השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בשאלת מעצרו של מבוקש להסגרה מורכבים יותר מאלה שיש להביא בחשבון עת נבחנת שאלת המעצר בהליך פלילי רגיל וזאת בשל מחויבותה של מדינת ישראל למדינה המבקשת הסגרה.
טענות הצדדים
6. בערר שבפניי טוען העורר כנגד הקביעה כי קיים יסוד להניח שיוכרז בר הסגרה וכן כנגד הקביעה כי קיים בעניינו חשש להימלטות מן הדין. ביחס לשאלת היותו בר הסגרה טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי כתב האישום האמריקאי אינו "בולע" את כתב האישום הישראלי, שכן בית המשפט עצמו מציין שפרשת הבנק למסחר תחילתה בישראל וסופה שהכתה שורשים בפעילות עניפה בארצות הברית ומכאן שלמעשה מדובר באותן עבירות של הלבנת הון ופעולות ברכוש אסור והפרדת העבירות לשני מקטעי זמן שונים היא שגויה. העורר טוען עוד כי השוואה בין סעיפי כתב האישום הישראלי המקורי וסעיפי כתב האישום האמריקאי מ-2008 מלמדת כי פרשת הבנק למסחר, עליה עמד לדין בישראל, איננה משמשת כרקע להבנת ההתרחשות בארה"ב, כי אם חלק אינטגראלי מן העבירות המיוחסות לו שם, והוא מציין כי ללא פרשת הבנק למסחר כל שלמעשה מיוחס לו בארה"ב הן עבירות של סחיטה באיומים.
ביחס לחשש להימלטותו מן הדין טוען העורר כי בית משפט השלום ציין כי לא מצא כל אינדיקציה לחשש קונקרטי להימלטותו מן הארץ (להבדיל מחשש טבוע) והוא מוסיף ומציין כי הוא אומנם יצא את הארץ יום לאחר שאלון הסגירה עצמה אך מעולם לא הוכח כי נמלט מהארץ עקב חשיפת הפרשה והוא שב לארץ מיוזמתו ובידיעה שייעצר לאלתר ויועמד לדין על חלקו בפרשה. כמו כן שב העורר ומציין כי מהלך משפטו בפרשת הבנק למסחר, פרשה בה עמד לדין בעבירות שאינן נופלות בחומרתן מאלו המיוחסות לו בכתב האישום בארה"ב, הורה בית משפט זה על שחרורו בערבות בלבד והוא לא הפר את תנאי שחרורו ולא ניסה להימלט מאימת הדין. עוד הוא מציין כי ביום 22.3.2004 הוגש נגדו בארה"ב כתב האישום האמריקאי הקודם שכבר נזכר לעיל ובמסגרתו תוארו אותן עובדות בגינן מתבקשת הסגרתו כעת. כתב אישום זה, כך טוען העורר, היה בידיו מאז אך הוא לא עשה כל ניסיון להימלט בעקבות כך. עוד טוען העורר כי גישת הפסיקה כיום היא לנסות ולהימנע ממעצר, אף כאשר עסקינן במעצר במסגרת חוק ההסגרה, תוך חתירה להבטחת התכליות שמבקש המעצר להשיג באמצעים אחרים פוגעניים פחות. אשר לתסקירי שירות המבחן טוען העורר כי שירות המבחן גיבש לגביו המלצה שלילית ודבק בה גם במסגרת תסקירו המשלים תוך התעלמות מן הנתונים העובדתיים הרלוונטיים לגביו ומן הנסיבות המיוחדות בעניינו אותן פירט בית משפט השלום במסגרת החלטתו מיום 14.9.2008. העורר מציין בהקשר זה כי שירות המבחן לא מצא דופי במפקחים שהוצעו על-ידו, ולא ברורה על כן משמעות קביעתו של שירות המבחן כי המפקחים לא יוכלו למנוע "פיזית" את יציאתו ממקום החלופה המוצע. לגישתו הקריטריונים שנקבעו לגביו בעניין זה הינם מקפחים ולו נהגו על פיהם לא ניתן היה לשחרר עצורים לחלופת מעצר כלל. לבסוף טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי עת לא ייחס משמעות לשיהוי בו נקטו הרשויות האמריקאיות ביחס לבקשת ההסגרה שכן כתב האישום הוגש נגדו בארה"ב לראשונה בשנת 2004 ומאז לא נתבקשה הסגרתו, אף שנציגי אכיפת החוק בארה"ב באו עימו בדברים פעמיים עת שהה במעצר בישראל. לפיכך, מבקש העורר כי נורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים שייקבע בית המשפט על פי שיקול דעתו.
7. המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי והיא עומדת על טענתה כי ההתייחסות לפרשת הבנק למסחר מובאת בכתב האישום האמריקאי מ-2008 כרקע בלבד לתיאור המעשים המיוחסים בו לעורר ומכל מקום, לגישתה, טענות ממין אלה ראוי להן כי תתבררנה במסגרת הדיון בעתירת ההסגרה גופה ולא במסגרת בקשת המעצר הזמני. בעניין זה מציינת המשיבה כי יש להמתין לקבלתה של בקשת ההסגרה כדי לאפשר בחינה מדוקדקת של טענות העורר בציינה כי העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום האמריקאי מ-2008 חמורות מאוד וחומרת כתב האישום מגבירה את החשש כי העורר יימלט מאימת הדין. המשיבה טוענת עוד כי העובדה שיום לאחר חשיפת פרשת הבנק למסחר נמלט העורר מן הארץ ולאחר מכן הצטרפו אליו גם אשתו וילדיו, יש בה כדי לעורר חשש ממשי להימלטות ולגישתה, חזרתו של העורר לארץ באוגוסט 2003 לא נבעה מרצונו לסיים את פרק ההימלטות בחייו ולעמוד לדין וכי הייתה זו חזרה מתוכננת לאחר שידע מהם האישומים המיוחסים לו בארץ ולאחר שהכין את הגנתו. לבסוף עמדה המשיבה על חשיבותו של השיקול הנוגע להתחייבות הבינלאומית שנטלה על עצמה מדינת ישראל בענייני הסגרה כלפי המדינה מבקשת ההסגרה ובמקרה זה ארה"ב.
דיון
8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.
המסגרת הנורמטיבית החולשת על סוגית מעצרו של מבוקש להסגרה מורכבת משתי מערכות דינים: האחת חוק ההסגרה על תכליותיו ועל השיקולים המיוחדים המתחייבים ממנו, והשניה דיני המעצרים "הרגילים" המחילים עצמם מכוח עקרון "התחולה הכללית" על כל הוראות המעצר שבספר החוקים (סעיף 1(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). להליך הסגרה מעצם טיבו נלווים שני שיקולים ייחודים הנובעים מאופי ההליך ומשליכים על ההכרעה בשאלת מעצרו של מי שהתבקשה הסגרתו או מי שצפויה להיות מוגשת בעניינו בקשת הסגרה, כבענייננו. יסוד אחד הוא החשש המוגבר הטבוע בכל הליך הסגרה להימלטותו של המבוקש מאימת הדין, חשש הנלמד מעצם הצורך בבקשת הסגרה משהרי אם נכון היה המבוקש להתייצב מרצונו במדינה המבקשת את הסגרתו היה ההליך כולו מתייתר; יסוד שני הוא החשש כי מדינת ישראל לא תוכל לבצע את מחויבותה הבינלאומית כלפי המדינה המבקשת את ביצוע ההסגרה (ראו בש"פ 3974/08 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 7-6 (טרם פורסם 20.5.2007) (להלן: עניין פרצוב)). פרט לשיקולים הייחודיים המתחייבים באופן כללי מדיני ההסגרה, יש בחוק ההסגרה הוראות קונקרטיות המתייחסות למעצרו של מבוקש או מי שעתיד להיות מבוקש בכל אחד משלבי הליך ההסגרה. כך מתייחס סעיף 5 לחוק ההסגרה למעצרו של המבוקש בשלב שלאחר הגשת העתירה להסגרה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ואילו סעיפים 6 ו-7 לחוק ההסגרה מתייחסים לסוגית המעצר לפי הגשת העתירה וכן לפני הגשת הבקשה להסגרה על-ידי המדינה המבקשת. הסעיפים הרלוונטיים לעניינו הם הסעיפים 6 ו-7 לחוק ההסגרה והשלב בו עסקינן הוא השלב טרם הגשת בקשת ההסגרה על-ידי ארה"ב - היא המדינה המבקשת - בעניינו של העורר.
סעיף 6 לחוק ההסגרה מקנה לגורמי אכיפת חוק סמכות להורות על מעצרו של מבוקש או של מי שעתיד להיות מבוקש וזאת ללא צו שיפוטי, למשך 48 שעות וכלשון הסעיף:
היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, או קצין משטרה בדרגת סגן ניצב ומעלה, רשאים לצוות בכתב על מעצר מבוקש לפני הגשת העתירה, וכן על מעצר אדם שיש יסוד להניח שהוא בר הסגרה וכי תוגש בקשה להסגירו ונראה למצווה, כי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה.