1. ביום 20.6.07 הגיש המערער, ערעור על פסקי הדין של בית המשפט לעניני משפחה בירושלים (כב' השופט ש. אלבז) בתמ"ש 10525/97 ובתמ"ש 5611/06, שעניינם תובענות אותן הגיש המערער נגד אשתו, המשיבה , לשם השבת ילדי בני הזוג מארצות-הברית לישראל.
2. בפועל נדון בפנינו לגופו רק הערעור על פסק הדין מיום 30.5.07 בתמ"ש 5611/06. לעומתו, דין הערעור על פסק הדין בתמ"ש 10525/97 להימחק על הסף. בתמ"ש 10525/97 הגיש המערער (ביום 6.1.05) תובענה מסוג הביאס קורפוס לשם השבת הילדים ארצה. ביום 25.4.06 החליט בית המשפט לעניני משפחה למחוק את התובענה; המערער ערער על החלטת המחיקה בפני בית המשפט המחוזי (ע"מ 2010/07); וביום 27.3.07 החליט בית המשפט (כב' סגן-הנשיא ע. חבש והשופטים מ. דרורי וי. ענבר) לדחות את הערעור. לא עוד אלא שביום 10.4.07 החליטה כב' הנשיאה מ. ארד לדחות את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין בתמ"ש 10525/97 המוחק את התובענה, וזאת מן הטעם שהערעור על פסק דין זה כבר נדחה. אכן, לא ניתן לשוב ולהגיש ערעור בפני אותה ערכאת ערעור שכבר דחתה אותו. משכך לא ניתן לשוב ולדון בערעור על פסק הדין בתמ"ש 10525/97.
3. פסק הדין שלהלן יעסוק אפוא בערעור שהגיש המערער על פסק הדין מיום 30.5.07 בתמ"ש 5611/06. ערעור זה הוגש לאחר חלוף המועד להגשתו על פי תקנה 295יד(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (שבעה ימים מיום מתן ההחלטה). המערער הגיש בקשה להארכת המועד, וביום 1.7.07 החליט רשם בית המשפט להאריך את המועד עד ליום בו הערעור הוגש (20.6.07).
4. תובענת המערער בתמ"ש 5611/06 הוגשה ביום 15.5.06. הסעד שהתבקש בה הנו הצהרה בהתאם לסעיף 15 לאמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, שנחתמה בהאג ביום 25.10.80 (להלן - אמנת האג או האמנה), וקיבלה בישראל תוקף של חוק בהתאם לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991. תוכן ההצהרה המבוקשת הוא שאי-ההחזרה של שלושת ילדי בני הזוג לישראל מארצות-הברית בקיץ 2004 נעשתה שלא כדין, במשמעות של ביטוי זה בסעיף 3 לאמנה.
5. לאחר שמיעת עדים וקבלת סיכומים בכתב מהצדדים, החליט בית המשפט לעניני משפחה ביום 30.5.07 לדחות את התובענה ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסך של 35,000 ש"ח ומע"מ. בפסק דין מפורט ומנומק נקבע כי בקיץ 2004, הוא המועד אשר לגביו נתבעה ההצהרה, מקום המגורים הרגיל של שלושת ילדי בני הזוג (שני ילדים משותפים וילד מנישואיה הקודמים של המשיבה אותו המערער גידל כבנו), נמצא ברוצ'סטר שבמדינת ניו-יורק. זאת, לאחר שהילדים התגוררו בארצות-הברית בהסכמת שני ההורים למעלה משלוש שנים עד לפרוץ המחלוקת, ולנוכח שורה של עובדות המצביעות על כך שתוך כדי המגורים בניו-יורק נוצרה השתקעות של הצדדים במדינה זו, גם אם במועד הגעתם לשם (בשנת 2001) תכניתם הייתה לשוב לישראל בזמן מן הזמנים.
6. חלק מן העובדות שהובילו את בית משפט קמא למסקנה זו אינו שנוי במחלוקת. לגבי העובדות השנויות במחלוקת, קבע בית המשפט ממצאים בהתאם לראיות שהובאו בפניו.
עיקרי העובדות הצריכות לענין הם אלה: הצדדים נישאו בירושלים ביום 30.3.93, עת בנה של המשיבה מהנישואין הקודמים (מהם התאלמנה) היה בן שנתיים. המשיבה הייתה אז עולה חדשה מארצות-הברית, בעלת אזרחות ישראלית ואמריקנית. המערער היה ועודנו אזרח ישראל. לבני הזוג נולדו ילדה (בשנת 1994) וילד (בשנת 1999). עד לשנת 2001 התגוררה המשפחה בישראל. ביוני 2001 טסו המשיבה ושלושת הילדים לארצות-הברית. תכניתם המקורית הייתה לבלות בארצות-הברית בחופשת הקיץ ולשוב לישראל. בפועל התכנית השתנתה, והארבעה נותרו להתגורר בארצות-הברית. שינוי התכנית גרם למשיבה לחזור לישראל לביקור קצר ביום 6.8.01 יחד עם אחד הבנים, בין היתר לשם הסדרת חופשה ללא תשלום למשך שנה ממקומות עבודתה. שני הילדים האחרים נותרו בארצות-הברית. ביום 22.8.01 שבו המשיבה והבן לשם. בתחילת חודש דצמבר 2001 הצטרף המערער אל המשיבה והילדים, והתגורר מאז בארצות-הברית עד תחילת חודש יולי 2004, תוך שהוא מבקר מידי מספר חודשים בישראל בתדירות הולכת ופוחתת. המערער עבד בארצות-הברית, לטענתו ב-10 מקומות עבודה מסודרים, ולצורך זה הסדיר עוד בטרם צאתו לשם מישראל קבלת "גרין קארד" ומספר ביטוח לאומי של ארצות-הברית. בהמשך פוטרה המשיבה ממקומות עבודתה בישראל, שלא הסכימו להאריך לה את חופשתה.
הצדדים התגוררו בשנת שהייתם הראשונה בארצות-הברית בבית השייך לאחותה של המשיבה ביישוב דנסוויל. בשנת 2002 נרכש על ידם בית ברוצ'סטר, בו התגוררו מאז ועד לפרוץ הקרע בחודש אפריל 2004. במועד זה הגישה המשיבה תלונות במשטרה נגד המערער בטענות של אלימות והתעללות קשה בה ובילדים. ביום 3.5.04 הוצא נגד המערער צו הרחקה שיפוטי מהבית. מספר ימים לאחר מכן המערער נעצר למשך 45 יום בגין הפרת הצו. בסוף חודש יוני 2004 שחרר בית משפט בארצות-הברית את המערער מן המעצר לצורך נסיעה לישראל שנועדה לאפשר לו להסדיר טיפול רפואי לאמו הקשישה, תוך התחייבות מצדו לשוב לארצות-הברית לדיון בבית המשפט שנקבע ליום 11.8.04. המערער הגיע לישראל ביום 5.7.04, אך לא עמד בהתחייבותו, ולא שב לארצות-הברית עד היום. ביום 18.10.04 ניתנו נגדו בניו-יורק, בהעדרו, פסקי דין במספר תביעות שהיו תלויות ועומדות נגדו עוד בעת יציאתו את ארצות-הברית. בין היתר ניתן במועד זה פסק דין הקובע את המשמורת של הילדים אצל המשיבה.
התדרדרות היחסים המתוארת שינתה את התכנית שהייתה למשיבה לטוס עם הילדים לישראל בחודש יולי 2004. אין חולק כי המשיבה הזמינה למטרה זו כרטיסי טיסה הלוך ושוב עבורה ועבור הילדים. אין גם חולק כי בעקבות האירועים המתוארים לעיל, לא מומשו הכרטיסים, והמשיבה והילדים נותרו בארצות-הברית. המחלוקת היא באשר למטרת הנסיעה שתוכננה לישראל. המערער טוען כי המטרה הייתה שיבת המשפחה ארצה, וכי הוסכם כי הוא ישוב לישראל ביום 27.5.04 ואילו המשיבה והילדים יגיעו אחריו כעבור מספר שבועות לאחר שהמשיבה תדאג (לבדה) לחיסול כל עניני המשפחה בארצות-הברית, ובכלל זה מכירת המכוניות, טיפול במיטלטלין והשכרת הבית. לעומתו טוענת המשיבה כי דובר על ביקור בישראל למשך שישה שבועות של חופשת הקיץ, אשר במהלכם הייתה אמורה להיערך לבן הבכור חגיגת בר-מצווה בישראל, ולאחר מכן הייתה המשפחה אמורה לשוב לביתה ברוצ'סטר.
מחלוקת זאת, באשר למטרת הטיסה המתוכננת לישראל בקיץ 2004, הנה המשך למחלוקת הנטושה בין הצדדים בנוגע למטרת שהייתם בארצות-הברית עד לפרוץ הסכסוך, ובנוגע להסכמות שהתגבשו ביניהם בסוגיית השיבה לישראל. המערער מודה כי הסכים לכך שהמשיבה והילדים לא ישובו לישראל בתום ביקורם בארצות-הברית בקיץ 2001, ואף הצטרף אליהם כעבור מספר חודשים. אולם לטענתו הסכמה זאת ניתנה לפרק זמן מוגבל ולצורך טיפול בבעיה רפואית של ילדתם, הסובלת מנטייה לדלקות בדרכי השתן, ולאחר שהמשיבה הבהירה לו כי רק בארצות-הברית יהיה ניתן לבצע טיפול רפואי חיוני וארוך טווח לילדה, הכולל ניתוח חדשני. דברים אלה נתבררו למערער כבלתי-נכונים בעקבות פגישה שקיים בשנת 2003 עם רופא בישראל. על יסוד מידע חדש זה סיכם הוא, לדבריו, עם המשיבה, לאחר שובו לארצות-הברית ביוני 2003, כי המשפחה תשוב לישראל בקיץ 2004 ועד אז תוסיף להתגורר בארצות-הברית במשך שנה נוספת, על מנת לאפשר לבן הבכור לסיים את לימודיו בחטיבת הביניים ולחגוג את בר-המצווה שלו יחד עם קרובי אביו המנוח הגרים בארצות-הברית. לשם כך נרכשו כרטיסי הטיסה עבור המשיבה והילדים; אך בעקבות לחצים שבני משפחתה של המשיבה המתגוררים בארצות-הברית (בעיקר אחותה) הפעילו עליה, היא חזרה בה מההסכמה, ביטלה את הטיסה, והחלה לבצע בעזרתם פעולות ופרובוקציות שונות נגד המערער, שהובילו להתדרדרות מהירה של היחסים.
המשיבה דוחה טענות אלה וגורסת כי הסיכום בינה לבין המערער על הפיכת הביקור בארצות-הברית בקיץ 2001 להשתקעות, נבע מהסלמת המצב הביטחוני בישראל בשל האינתיפאדה, ומרצונה להימצא בקרבת בני משפחתה בארצות-הברית. סיכום זה לא הותנה בשיבה לישראל במועד כלשהו. לטענתה, הטיפול הרפואי שניתן לילדה בארצות-הברית היה תוצר לוואי של הישארותם שם אך לא הסיבה לכך, אם כי המערער ביקש ממנה להציג כלפי חוץ את השהות בארצות-הברית כנובעת מאותו טיפול, בשל חוסר הנוחות אותה חש מעזיבת הארץ בשל האינתיפאדה. מאחר שהשהייה בארצות-הברית לא הוגבלה בזמן ולא נבעה ממצבה הרפואי של הילדה, ואילו הטיסה המתוכננת לישראל בקיץ 2004 הייתה למטרת ביקור גרידא, הרי כלל לא עלתה בשיחותיה עם בני משפחתה בארצות-הברית אפשרות חזרה לישראל, וממילא לא היה צורך שבני משפחתה יפעילו עליה לחצים במטרה להניאה מכך. הסכסוך שהתגלע בינה לבין המערער בשנת 2004 לא נבע מרצונו שהמשפחה תשוב ארצה, אלא על רקע ענינים אחרים הקשורים למערכת הזוגית והמשפחתית שלהם. רצונו של המערער לשוב ארצה, וכתוצאה מכך הוויכוח שהתפתח בינה לבינו בנדון, ניעורו רק לאחר שהיא הודיעה לו כי ברצונה להתגרש ממנו.
7. בית משפט קמא הכריע במחלוקות אלה בהתאם לראיות שהוצגו בפניו. אלה כללו את עדויותיהם של המערער והמשיבה, וכן עדויות של מספר עדים חיצוניים, מהם כאלה שבית משפט קמא התיר למערער להעיד, ומהם כאלה שבית המשפט המחוזי התיר את העדתם בעקבות בקשת רשות ערעור שהמערער הגיש על החלטת בית משפט קמא (בר"ע 2445/06).
על יסוד ראיות אלה קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח שהוא והמשיבה סיכמו מראש את משך השהות של המשפחה בארצות-הברית, לא כל שכן ששהות זאת תהיה קצרה. בכך נדחתה גרסת המערער לפיה סוכם כי השהייה בארצות-הברית לא תעלה על שלוש שנים. לענין זה נסמך בית משפט קמא על פסיפס של עובדות. בין היתר, המערער עצמו טען כי השהייה בארצות-הברית הייתה תלויה בהתקדמות הטיפול הרפואי בבת, דבר השולל את טענתו לסיכום על שהות לתקופה קצובה מראש. למעלה מכך: עד מטעמו של המערער אישר בעדותו כי מטרת הנסיעה לארצות-הברית הייתה האינתיפאדה ולא הטיפול הרפואי בבת. בחודש מאי 2002, חמישה חודשים לאחר צאתו לארצות-הברית, המערער חיסל את העסק שהיה לו בירושלים (בית ספר לשחיה ולטניס). בארצות-הברית הוא עבד במרץ ובחריצות, השתכר סכומים נכבדים, התנדב כנהג אמבולנס, השתלב בחיי הקהילה, וגילה מעורבות ואכפתיות בפעילות החברתית והספורטיבית באזור מגוריו. הוא למד אנגלית, עבר קורסים שונים להכשרה מקצועית, חיפש יוזמות עסקיות והשקעות בתחום הנדל"ן, ודיבר על רצונו להצליח שם. בחמשת החודשים הראשונים של שנת 2004 - לאחר המועד בו לטענת המערער גמלה ההחלטה על חזרת המשפחה לישראל - הוא השתלם בארצות-הברית בקורס טכנאי חירום וסיים אותו, הגם שתנאי למימון ציבורי של הקורס הוא שהמערער יעבוד לאחר מכן במקצוע בארצות-הברית.
בית משפט קמא מצא מספר סתירות וחוסר התאמות בגרסת המערער לענין מועד וסיבת הודעתו למשיבה על רצונו לחזור לישראל. בהתאם לכך דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה כבר בחודש יוני 2003 הוא ביקש לחזור ארצה.
בית המשפט התרשם לחיוב מעדותה של המשיבה, והאמין לה כי במכתבים ששלחה למכריה בערב ראש השנה תשס"ד (ספטמבר 2003), בהם שיבחה את יחסיה עם המערער והודיעה על כוונתה להיות בישראל "בקרוב", היא לא התיימרה לחשוף את תחושותיה האמיתיות.
בית משפט קמא הוסיף וקבע, בהתאם לראיות, ממצאים באשר לטענות המערער אודות פעולות ההכנה בהן נקטו הצדדים לצורך שובם לישראל, ודחה את כולן. הטענה האומרת כי הצדדים הודיעו לאדם ששכר מהם את ביתם בישראל כי עליו לפנותו ביום 8.7.04, לא נמצאה תואמת לעדויות שבאו בפני בית המשפט. תחת זאת נקבע, בהתאם לאותן ראיות, כי השוכר נדרש לפנות רק חלק מהמושכר, לצורך שהיית המשפחה בבית בחופשת הקיץ בלבד, ולא עוד אלא שחרף סירובו של השוכר לפנות חלק זה, המערער לא נקט בפעולה כלשהי בנדון אף בהתקרב מועד הנסיעה המתוכננת של המשפחה לישראל.
הזמנת כרטיסי טיסה הלוך ושוב לכל המשפחה לישראל לקיץ 2004, שהיא עובדה שאינה שנויה במחלוקת, נמצאה לבית המשפט, לכל היותר, ניטרלית ומתיישבת עם גרסאות שני הצדדים. בדומה לכך תוכניתם לערוך לבן הגדול מסיבת בר-מצווה בישראל בקיץ 2004, שהרי תושב זר המבקר בישראל עשוי לחגוג בה בר-מצווה לבנו חרף כוונתו לשוב לארצו בתום הביקור.
נדחתה גם גרסת המערער בדבר מתן הודעות על ידו ועל ידי המשיבה למעסיקיהם בארצות-הברית על הפסקת עבודתם שם. לענין מעסיקיו של המערער, הגרסה נדחתה מפני שהמערער לא צירף את מכתבי ההתפטרות או הפיטורין שלקיומם טען. לענין המעסיק של המשיבה, הרי שהיא המשיכה לעבוד אצלו גם לאחר קיץ 2004 ואף בעת מתן עדותה בבית המשפט (ביולי 2006).
בית משפט קמא הוסיף ומנה פעולות מתבקשות במקרה של שיבה לישראל, שהמערער אפילו לא טען כי בוצעו במקרה דנן: הכנה נפשית ופסיכולוגית לילדים; מכירת נכסים במקום המגורים בחו"ל; אריזת ארגזים והזמנת מכולה לשיגורם ארצה; ביטול רישום הילדים בבתי ספר ובגנים בחו"ל ורישומם בישראל; פרידה מחברים; חיסול עסקים; העברת כספים לישראל. במציאות, ביתם של הצדדים בניו-יורק לא הוצע למכירה או להשכרה, לא הובאו ראיות לאריזת חפצים או מכירת רכוש (פרט למכירת המכונית ששימשה את המערער, אותה ביצעה המשיבה לאחר שהמערער עזב את ארצות-הברית), ולא הוכחה פעולה כלשהי לרישום הילדים לבתי ספר בישראל. מנגד, הוכח כי הצדדים הציעו לבן אחיו של המערער לבוא ולהתגורר בביתם ברוצ'סטר במשך חודשי קיץ 2004 ולסייע לו במציאת עבודה בארצות-הברית, במועד המאוחר למועד שבו לטענת המערער הוסכם על חזרתם לישראל. כמו כן, ילדי בני הזוג השתלבו היטב בארצות-הברית מבחינה חברתית ולימודית, שוחחו כמעט רק בשפה האנגלית, והביעו את הנאתם מהשהות בארצות-הברית ואת תכניותיהם שם לשנים הבאות. המשיבה אף היא בעלת קשר רגשי לארצות-הברית (לצד הקשר הרגשי שיש לה לישראל), בהיות קרובי משפחתה מתגוררים בארצות-הברית, ולנוכח היותה גם אזרחית ארצות-הברית. טענת המערער, לפיה הוסכם כי הוא ישוב ארצה לפני המשיבה וכי המשיבה תדאג לבדה לחיסול עניני המשפחה בארצות-הברית, נדחתה בשל היותה בלתי-סבירה.