נדחה ערעור על פסק דין שניתן בתביעה למזונות

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה באילת (השופטת אסנת אלון-לאופר) מיום 1.9.03, בתיק תמ"ש 1271/97. פסק דינו של בית משפט קמא ניתן בתביעה מזונות שהוגשה ע"י ארבעה קטינים  (להלן: "הילדים") באמצעות אימם.

הערעור הוגש ע"י הילדים באמצעות אימם.

הורי המערערים נישאו בשנת 1984, מנישואיהם נולדו המערערים, ילידי 29/8/85; 18/11/96; 14/1/92; 28/12/93.

התביעה הוגשה ביום 19/01/03, וביום 29.8.03 הגיעה המערערת 1 לבגרות. מערער 2 סובל משיתוק מוחין ונמצא במוסד בתנאי פנימייה, מערערים 3-4 נמצאים במשמורת האם ומתגוררים עימה.

בית משפט קמא חייב את המשיב לשאת במזונות מערערים 3-4, לידי אמם, בסך של 3,255 ש"ח לחודש צמודים למדד 7/03, בצרוף קצבת הילדים המשולמת ע"י המל"ל וכל הטבה אחרת הניתנת בגין כולם. בנוסף חוייב המשיב לשאת במחצית הוצאותיהם הרפואיות שאינן מכוסות ע"י ביטוח הבריאות, במחצית עלות צהרון, קייטנה וחוגים. אשר למזונות מערער 2, חוייב המשיב בתשלום מחצית העלות החודשית למוסד בו שוהה ובמחצית מעלות שתי קייטנות. נקבע כי מזונות מערערת 1, אשר בגרה, נכללים במזונות הזמניים שהועמדו על סך של 5,500 ש"ח לחודש (החלטה מיום 20/3/03) והם יעמדו בתקפם עד ליום 10/8/03, אולם לא נפסקו מזונות עבור מערערת 1 ממועד מתן פסה"ד ואילך.

הילדים מערערים על פסק דין זה באמצעות אימם. עיקר טענותיהם מתמצה בהשגות על מימצאים עובדתיים שנקבעו ע"י בימ"ש קמא אשר לצרכיהם, כן משיגים על פסיקתו על פיה הוצאות בגין צהרונים וקייטנות הם מדין צדקה ועל כן חוייב המשיב רק במחציתם בעוד שלטענתם היה מקום להשית עליו את מלא הסכום. 

אשר למזונות מערער 2, נטען כי על המשיב לשאת במלוא עלות החזקתו במוסד בבחינת צרכיו ההכרחיים ואין להחיל את דיני הצדקה על פי הדין האישי.

אשר למערערת 1, הבת שבגרה, נטען כי בימ"ש קמא שגה בחיוב האב במזונותיה עד גיל 18 בלבד ולא עד גיל 21 בשיעור של 1/3 , על פי חזקת התלות המוכרת בפסיקה.

לסיום, טוענים המערערים כי היה על בית משפט קמא לפסוק את המזונות מיום הגשת התביעה ולא מיום מתן פסק הדין וכן לפסוק הוצאות משפט.

המשיב מבקש למחוק את הערעור באשר הוגש באיחור. לגופו של עניין טוען כי דרישות המערערים למזונותיהם אינן סבירות בנסיבות העניין. המשיב השיב לטענות המערערים אחת לאחת, כאשר הוא סומך נימוקיו על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, נטל הראיה בדבר צרכי המערערים מוטל עליהם, נטל זה לא הורם.  לעניין הבת שבגרה, טוען המשיב כי מזונותיה נלקחו בחשבון על ידי בית משפט קמא- בשים לב למזונות הזמניים הגבוהים שנקבעו, ואילו שהדרישה לתשלום מזונותיה לאחר הגיעה לבגרות, הועלתה לראשונה בערעור ומשכך זוהי הרחבת חזית אסורה.

ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא בכלל, ובפרט נמנעת ערכאת הערעור מהתערבות בקביעת גובה המזונות אלא אם כן נתפס הוא לשיקולים מופרכים או בלתי חוקיים, או אם התעלם משיקולים שהיה עליו להביאם בחשבון, או אם פסק מזונות בסכום כה מוגזם, או כה קטן, שאין בינו לבין נסיבות המקרה ולא כלום (ע"א 197/53 שמוחה נ' שמוחה, פ"ד ח 904, 908, וראו גם: ע"א 246/69 אל-על נ' אל-על ,פ"ד כג (2) 305, 306; ע"א 573/81 כסיף נ' כסיף, פ"ד לו(2) 294, 302; בר"ע 258/81 ליפשיץ נ' ליפשיץ, פ"ד לז(3) 645, 653; ע"א 192/82 סדן נ' סדן, פ"ד לו(4) 169, 182; ע"א 53/83 רונקין נ' רונקין, פ"ד לח(1) 151, 154-153; בע"א 469/84 הדרי נ' שני, פ"ד לט(3) 197, 200; ע"א 732/88 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 251, 255.)

בענייננו, פסק דינו של בימ"ש קמא מקיף ומתייחס לכל ההיבטים העובדתיים והמשפטיים כמתבקש בתביעת מזונות. בימ"ש קמא שמע את העדויות ויישם את הדין הקיים תוך אבחנה בין החיוב במזונות הכרחיים למזונות מדין צדקה לאור הקביעה כי השתכרותו הממוצעת של המשיב עומדת על סך של 9,000 ש"ח לחודש ואילו השתכרותה הממוצעת של אם המערערים עומדת על סך של 6,279 ש"ח. בנסיבות אלו ולאור צרכי הקטינים כפי שהוכחו ונאמדו, נעשה איזון ראוי בחיוב המזונות כפי שנפסק.

גם מזונות מערערת 1, עד  הגיעה לבגרות, באו לידי ביטוי ראוי בהשארת סכום המזונות הזמניים על כנם עד למועד מתן פסה"ד. סכום המזונות הזמניים כולל באופן ראוי את מזונות המערערת 1.

אשר למזונות המערערת 1 לאחר בגרותה, אין חולק כי ההלכה שהתוותה בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, מח(3) 461, קובעת הנחה עובדתית על פיה ילד בגיר המשרת שירות צבאי סדיר עומד בתנאי הזדקקות על פי סע' 5 ל חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959. כן נקבע בע"מ 5267/04 סוניס נ' סוניס (www.nevo.co.il), כי רשאי הורה לתבוע מזונות עבור ילדו בטרם הגיעו לגיל 18 עבור התקופה שלאחר גיל 18. אולם ברי כי יש לעתור לכך מפורשות בכתב התביעה, שכן תביעת מזונות שכזו נועדה להשלים את צרכי הבן בעת שירותו הצבאי, כאשר מרכז חייו ומגוריו בבית ההורה. מדובר בהוצאות שמוציא ההורה, הזכאי לתבוע את ההורה האחר במזונות הבן, זאת מכח דיני ההשבה הכלליים ודיני עשיית עושר שלא כדין (ראו שם), היינו עסקינן בעילה שונה מזו הנטענת לענין מזונות קטינים. יש לפיכך לפרט את התשתית העובדתית המקימה את העילה לחיוב מזונות לילד בגיר ולהוכיחה. זאת לא נעשה בתביעה נשוא הערעור: כתב התביעה אינו כולל עתירה למזונות עבור מערערת 1 לאחר גיל 18 וגם אינו מפרט תשתית עובדתית מתאימה.

אשר למועד אשר נקבע כתחילת החיוב על פי פסק הדין- 10/9/03, הרי שהוא המשכו של חיוב שהוטל  בהחלטה למזונות זמניים (סע' 25 לפסק הדין) ומשכך בדין הוחל מיום 10.9.03.

לאור האמור ועל פי תקנה 460(ב) ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נמצא כי יש לדחות את הערעור.

המערערים ישאו בהוצאות המשיב ובשכ"ט בא כוחו בסך של 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ כדין.

ניתן היום ו' בטבת, תשס"ז (27 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.

ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.